ביום שני בבוקר, פרסמו בוואלה ביקורת על הפרק האחרון של "
בית ספר למוסיקה". אין ספק שבפרקים האחרונים, בית הספר "עלה שלב", ועבר מביצועים חמודים ומתוקים בעיקר לשירים טעונים וכואבים שהילדים התמודדו איתם על הבמה, מה שגרם להרבה בכי בקרב הקהל, השופטים, המשפחות והמתמודדים עצמם, ולהרבה זעם מצד לילך וולך, מבקרת הטלוויזיה של וואלה.
היא כתבה דברים קשים על מערכת התכנית, ביניהם: למה לכל הרוחות אנחנו מעבירים את הילדים האלה דרך מכבש שירי השכול והכאב הללו?
אני דווקא לא מסכים איתה.
צדק יהורם גאון כשאמר בתכנית האחרונה שכדי לשיר שיר על זנב של סוס צריך לגור בשווייץ. בארץ ישראל, לצערנו, אף אחד לא בחר את נושאי השכול והכאב. אלו נושאים שפוקדים אותנו כל הזמן. חלק מהילדים בתכנית כבר הספיקו לשבת במקלטים או לדאוג לאחים הגדולים שלהם שמשרתים בצבא.
הילדים האלה לא רק מוכשרים יותר ובאים לספק לנו בידור. הם גם חכמים יותר, ובאים להראות לנו את זה לא רק בהבנה והשמיעה המוזיקלית, אלא גם בהבנת הטקסט.
ולא רק עניין המציאות הביטחונית משפיעה פה, אלא גם המציאות של עידן הריאליטי.
מבחינתו, עידן הריאליטי זה משהו שהגיע בתחילת שנות האלפיים, השתלט על חיינו, ולפעמים גורם לנו להתגעגע לתקופה שבה בידור טלוויזיוני היה דודו טופז, ארז טל, אברי גלעד וצביקה הדר עם שיער.
אבל בלי שיער או עם שיער, צביקה הדר לקח על עצמו פרוייקט חשוב של שימור המוזיקה הישראלית.
רוב הילדים ב"בית הספר למוסיקה" נולדו אל נינט, הראל סקעת וליבי רן, שהם הדור השני של המוזיקה הישראלית. אלה שנתנו פרשנות חדשה לשירים ישראלים מוכרים. והנה, ילדי בית הספר למוסיקה הם הדור השלישי. ואם פעם יהורם גאון שר את "הנני כאן" על ארץ ישראל וריגש את כולם, ולפני כמעט עשור הראל סקעת עשה את אותו הדבר עם פרשנות חדשה בגמר "כוכב נולד 2", פתאום בא לנו ילד בשם עילי אבידני ועושה את זה בפעם השלישית. דור שלישי.
דור תש"ח, דור האספרסו, דור הריאליטי.
הרי גם בתכניות הריאליטי המוזיקליות האחרות, אנשים מזילים דמעה ונותנים פרשנות כואבת ומרגשת שלהם לשירים מוכרים. כשנכה צה"ל שר "אור גדול" בכוכב נולד- זה מקבל משמעות אחרת. אז גם לילדים מותר להראות את הפרשנות שלהם. גם הם נולדו והתרגלו הרבה יותר מהר מאיתנו למציאות בארץ ישראל שאנחנו עדיין מתקשים לעכל.
שיתרגשו, שירגשו. לפחות נשארו עוד זמרים שאני מאמין לכל מילה שלהם ולכל דמעה שלהם. גם אם הם בני 8.