לא כתבתי כבר המון זמן, עד כדי כך שאני לא זוכרת בכלל מתי הייתה הפעם האחרונה שכתבתי כאן.. אפילו לא נכנסתי.
כל כך הרבה דברים השתנו, אבל אי אפשר שלא לדבר על הדבר המשמועתי ביותר בחצי שנה האחרונה הזאת..
בסוף שנה שעברה, הכרתי מישו מדהים.
בשבוע האחרון של בצפר, יצאתי עם כמה אנשים שאף פעם לא יצאתי איתם.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששתיתי ממש.
ללא ספק אחד הערבים שזכורים לי כל כך טוב.
ואז בא אליי מישו מהשכבה, בן אדם שהיה איתי 3 שנים בשכבה ולא החלפנו מילים יותר מהיי,
שאל אותי עם אני רוצה להיות החברה הכי טובה שלו.
אמרתי כן, לא חשבתי שהוא רציני.
אבל הוא התכוון לזה ברצינות, ואני למדתי להכיר מישו, שהפך להיות אחד החברים הכי טובים שלי.
אולי לא ראיתי את זה בבירור כמו שאני רואה היום, אבל מי לא מכיר את המשפט- לומדים להעריך דברים רק כשמאבדים אותם?
ולמה אני מספרת לכם את זה? כי כמה חודשים אחרי זה, בתחילת השנה הזאת (ספטמבר),
אותו בן אדם מדהים שלמדתי להכיר, נפטר.
ומאז החיים שלי התחלקו ל2. לפני שזה קרה, ואחרי.
כמה שאני שונאת את המילה נפטר. אני מעדיפה מת.
בחיים לא חשבתי שמוות של בן אדם קרוב זה כל כך עוצמתי וחזק.
גיליתי שאני יכולה לבכות פי כמה וכמה ממה שידעתי.
הדבר הכי קשה הוא לנסות להשלים עם העובדה שאני לא אראה אותו יותר. בחיים. אף פעם.
ובאמת על כל הדברים שקרו מאז המוות הזה, במהלך חצי שנה, אני יכולה לכתוב המון.
השאלה היא אם מישו קורא את זה בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
