שיר חדש: תקווה.

בבטני גועשת הלבה ואם גרוני כבר

סתום.

בליבי התקווה מורגשת ואם שכלי כבר

אטום.

וכאשר ידיי את האבנים מחזיקות , הן אינן מרפות ,

כשמקור האור הנובע הופך פתאום שחור.

אפלוליות המוארת באור הירח

את עיניי מסנוורת.

רגליי מגששות , את הדרך הן מחפשות.

וכל עקבה הנותרת לבדה מעלה את

ניחוח האבלה.

כך עליי נשארה ההחלטה - לוותר או לצעוד היישר.

ההגיון מדבר סיפורים מייאשים ,

אך הלב שותק בדממת התקווה.

בעוד שאיני עוד רוצה

הנני ממשיכה. נאחזת בחבל דק

של אכזבה.

בום!

התנפצה לה עוד בועה.