למה כ"כ קשה לנו להמשיך הלאה ?

למה אנחנו לא מצליחים להבין שתקופות מסתיימות בשלב כלשהו וחייבים להמשיך בדרך אחרת ?

אולי כי אנחנו מצפים שהדבר שהשארנו מאחור , יחזור בחזרה וימצא בדרך בה המשכנו.

ואולי זה כי אנחנו מפחדים (כשהפחד תמיד סיבה טובה לכל דבר) להיות לבד והדרך בה המשכנו תהיה בודדה ומנוכרת.

ואם זה כך , מדוע בכלל יש לפחד ?

הרי אנחנו שרויים בבדידות תמידית , גם כאשר אנו לא בדיוק חשים בכך. כל אדם בדרכו שלו , עם האינטרסים האישיים שלו. השבילים צרים מדי בשביל להכיל שני אנשים או יותר , לפחות זה כך בשביל הפרטי שלי. באיזהשהו שלב כבר הבנתי , לא משנה לאן אפנה או למי , תמיד אשאר לבד כשהמסיבה נגמרת. אך מדוע אינני מסוגלת להרפות , או לפחות הלב המורה לי את הדרך , ממך ?

כבר חשבתי שהצלחתי לשחרר , שהפסקתי להרגיש. כך זה היה עד שהבנתי שהגעגוע כלפיו עדיין שוכן שם.

והנה הוא התעורר לחיים.

אבל אני לא רוצה , אני לא רוצה להתגעגע אליו. אז מה עושים ? איך מרפים ? איך ממשיכים הלאה בשבילי הצר והמנוכר מנפש ?

אחר אמרו. תמצאי לך אחר.

כאן נכנסת בעיה חדשה לתמונה , אין אחר. או לפחות אני ממשיכה להאמין שאין. אולם המון אפשרויות , אך אין זה הוא.

כך בחודשים אלה בחיפושיי אחר אהבה חדשה וטרייה , לאחר שלמדתי המון מאהבות העבר , מצאתי אותו.

הוא שתעתע בי.

הוא שגרם לי לחוש רגש , כאשר לזמן מה הרגש ישן.

הוא שרצה ולא רצה.

הוא שבלבל.

הוא שהיה ולא היה.

הוא שהבין ולא שמע.

הוא שראה.

הוא שבטח ובטחתי בו.

הוא. תמצאי לך אותו.

והנה עוד בעיה בתמונה הגדושה. כנראה שכאן , האמת לאמיתה , כי כל המוסיף גורע. 

אני לא רוצה להאמין שהוא יחזור , אבל הלב שלי לא מצליח להמשיך. 

ליבי עצור , תקוע ואטום לאחר.

רצונותיי חשובים כרגע ואסור לי להרגיש יותר. פשוט אסור.  

אז אמשיך הלאה. איך ?

שאלה טובה.