אני חושבת שעבר הרבה זמן מאז הגשתי שלמה עם עצמי.
ואני מרגישה ככה, בהחלט..!!
ההרבה הזו של להיות מדריכה בקייטנה ממלאה אותי כל פעם מחדש!!אני פשוט אוהבת לעבוד עם ילדים, אני חולה על זה.
כמובן שגם לי יש גבולות.
למשל אלה מכיתה ה' שרציתי להדריך. סיוט- בלתי אפשרי פשוט.
בהתחלה חשבתי שיקרה משהו עם נדב (המדריך בנאות שושנים) עבר לי תוך שעתיים...אם לא פחות.
אולי אולי אולי אם הוא יבקש יעבירו אותי להדריך איתו. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה את זה.
אני רוצה להיות בקבוצה עם עמית (הילד הקצת בעייתי-מתבודד- שדומה לבנחמין רוחאס כשהיה ממש צעיר)
ואני רוצה להישאר המדריכה שלו-הוא ילד פשוט מקסים. כל כך מקסים.
ואני לא רוצה לעזוב את הקבוצה שלי, כי לא באלי.
אממ...
הלכתי גם לעשות פסים. שי(הספר) הקשיב לי (ולא לאמא שלי) ועשה לי המון המון המון פסים!
וזה מעולה!אמא שלי לא הייתה מבסוטה, כמובן. אז כשחזרתי הביתה הייתי צריכה לשטוף את זה, אבל כמה חבל שהפסים כבר התייבשו והצבע נשאר בשער שלי! חבל!
זה רק מראה כמה היא אובססיבית לשלוט לי על החיים.
והפסים מראים כמה נמאס לי מזה.
אני טיפוס של מטאפורות מוזרות.
למשל- כשספיר התקשרה אליי לפני כמה ימים עצבנית על שני רז. עלתה בראשי המחשבה.
אנשים הם כמו צמחים!והמים שמשקים אותם זה החברות והאהבה שהאנשים צריכים.
יש אנשים שצריכים בלי סוף שיתחנפו אליהם עשרות אלפי חברים, שכולם יאהבו אותם ויהיו שפוטים שלהם כמו שני
ויש אנשים שהם כמו צמח הקקטוס- יכולים לשרוד עם טיפה אחת או שתים בשנה.
וזו אני, כי מספיק לי מעגל חברים מצומצם - אבל שיהיה אמיתי.
לא צבועים ומגעילים.
אני שמחה שאני וספיר התקרבנו, זה היה חסר לי.
עם רינת אני מרגישה שנאי אתרחק קצת. אבל לא נורא- תמיד זה ככה בחופש הגדול.
אני יכולה לומר בהחלטיות - שאני ממש מרגישה שלמה עם עצמי כשאני מדריכה את הילדים האלה.
כינוי:
רק אני - לא פחות ולא יותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
