עיניי המלאות בקורי שינה נפקחות באיטיות, "עוד חלום רע" אני ממלמלת בקול צרוד של בוקר.
מסונוורת מהאור הבוקע מהחלון אני זזה באי נוחות לכיוון הפלאפון.
השעה 9:35. יש היגידו מאוחר, אני מאלה שמרגישים שזה מספיק כדי להרגיש שהיום רק התחיל.
אבל לא הבוקר, השתהות, אני מרגישה מוזר. מה קרה? על מה חלמתי?
מתאמצת להיזכר וכאשר כמה הבלחות חוזרות אליי אני מקבלת תמונה מלאה של המופע שבנתה התודעה שלי,
לא סתם תמונה, הרגשתי כאילו בחרתי בסרט הזה מרשימת סרטי האימה בנטפליקס, כמו תמיד- הפקה זולה.
החלום נעשה ברור מרגע לרגע ואני רואה את עצמי, חוגגת את גיל 30.
אני לבושה בבגדים שלא מצליחים להעיד איזה בנאדם הפכתי.
אבל מה שכן, אני חוגגת לעצמי מסיבת יום הולדת כמו בכל שנה, מארחת חברים ומכינה כל מיני מתאבנים קלילים.
כולם נפרדים לשלום, גם הוא שם, האידיוט. הוא בן 36 כראוי להבדל הגילאים בינינו.
והוא נשוי, לא סתם נשוי, אשתו היא האנטיתזה שלי,
נראית כאילו היא נשלפה היישר מאיזה סרט אמריקאי משנות החמישים, בחורה בלונדינית מתוקה,
רזה ועדינה, לבושה כמו הנשים האלו מהפרסומות של המקררים לעקרות בית.
באופן כללי לכל החלום היה וויב טיפה עתיק-מודרני-בורגני, מזכיר את כל המחזות האמריקאיים האלה שקראתי באותו הזמן.
אני מפנה כוסות יין למטבח ומסדרת את הכלים בכיור לפני שאני מתחילה לשטוף אותם,
לפתע אשתו פוסעת לעברי כמו איילה ומודה לי על המסיבה שערכתי.
אני מחייכת אליה ומגניבה אליו מבט, הוא מתענג על האינטראקציה בינינו.
היא מספרת בחינניות כמעט בלתי נסבלת שהם חנו רחוק ושהיא תלך להביא את האוטו בינתיים.
כמובן שהיא עושה בשבילו הכול, בדיוק כמו שאני עשיתי. כולם עוזבים ואני והוא נשארים לבד.
כולי רועדת, לא מצליחה להכיל את הלב שלי שמרגיש כאילו הוא עומד לצאת לי מהחזה או במקרה הזה, מהתחתונים.
יש לי בחילה, כואבת לי הבטן ואני מספרת לעצמי שאלו הפרפרים ולא האינטואיציה שלי שמתחננת בפניי להפסיק לעשות לעצמי רע.
הוא מתקרב אליי ורגליי פועלות מעצמן ולוקחות שני צעדים אחורה עד שגופי מתנגש קלות בשיש שמאחוריי.
אנחנו עומדים במטבח והמתח בינינו כל כך חזק שהתחתונים שלי נרטבים עוד לפני שבכלל קרה משהו, כמה פתטי.
הוא מושיט את היד שלו ומלטף לי את הלחי, "את תמיד תהיי שלי." הוא אומר ומחייך את החיוך הכי זדוני שראיתי.
אני נושמת ברעד ולא עונה, הפטמות שלי זקורות רק מלהרגיש את הידיים שלו עליי.
הוא דוחף את הצוואר שלי מטה בעדינות אך בצורה מספיק אגרסיבית בשביל להבין מה עומד לקרות עכשיו.
אני יורדת על ברכיי, פותחת את החגורה והרוכסן ומוציאה אותו, התגעגעתי אליו כל כך, לא מכירה את התחושה הזאת מאף אחד אחר.
הוא שולט בי במאה אחוזים, אני באמת שלו לעולמים. מכניסה אותו לפה שלי עמוק ונותנת את כל כולי.
"את שלי..." הוא גונח ולוחש לעצמו. הוא גומר לי בתוך הפה ואני בולעת הכול כמו גדולה, ככה הוא חינך אותי, אחרי הכול.
הוא סוגר את הרוכסן והחגורה ואומר "טוב היא מחכה לי, יאללה מת עלייך, מותק."
הוא עוזב ואני נשארת במטבח, על הברכיים, בדירה ריקה עם ערמות של כלים מלוכלכים מסביבי. לבד, תמיד לבד.
אני מנגבת את העיניים שלי בחוזקה, "זה סתם חלום" טוענת בלי שביב של אמונה לעצמי,
כי הרי הנה אני שוב לבד, פשוט במיטה בבית הוריי עם עוד שש שנים עד התרחיש הזה, הבושה שלי זועקת,
תתני לו להתגשם או שתעשי משהו לגבי זה? אבל אז הוא שולח הודעה "חושב עליך" ואנחנו מתקרבות לאבדון.
קטע שמצאתי מפעם ומעולם לא פרסמתי.
החלטתי לפרסם כי אני קרובה לגיל 30 וכלום מזה אפילו לא קרוב להתגשם.
כיף. חיוך גדול. טעית, נועה. אנחנו חזקות יותר מהכל ואף גבר אידיוט לא ינצח אותנו בחיים❤️
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
