התהפכנו.
פעם, כשהייתי אומללה,
את היית מאושרת.
פעם, כשהייתי ישנה לבד במיטה,
את היית מכורבלת.
הייתה לך אהבה, ואני רק ניסיתי לאחות לב שבור.
ערבים שלמים של בכי ושיכרון העברתי לבד בכאב.
כשאת, את שכבת בנחת בספה, אהובה, שמחה.
היה מישהו לצידך שגרם לך להרגיש שלמה.
צחוק הגורל,
איכשהו ביום אחד, קיבלתי את כל מה שייחלתי לו כבר תקופה.
אבל איכשהו, ביום אחד, כל מה שהיה לך נלקח ממך בהרף עין.
ועכשיו, אני מאושרת, מכורבלת, שלמה.
עברתי בשביל זה דרך ארוכה.
אז למה לעזאזל אני מרגישה אשמה?
כי פתאום את במקומי.
משום מה,
אנחנו לא יכולות להיות מאושרות ביחד.
ואני צופה בך מהצד כשאת כאובה, שבורה, בודדה.
לא יכלת לעזור לי כשהייתי שם, ומסתבר שגם אני לא יכולה לעזור לך.
אז למה, למה אני עדיין מרגישה כל כך אשמה?
כי אסור לי להיות באמת מאושרת, זה לא פייר כלפייך.
אבל זה לא פייר גם כלפיי, כי כל כך רציתי, כל כך ביקשתי,
רציתי יותר מהכל אהבה.
ועכשיו כשהיא סופסוף הגיעה, אסור לי ליהנות ממנה.
זאת כנראה העזרה שלי, בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
