Something that I Wrote

הסיפור האמתי שלי מתחיל במקום אחר לגמרי, שונה מהמציאות בה נהגתי לחיות. אותה מציאות שאני בורח ממנה...

     קרני השמש של תחילת יולי הכו  בגבו בחוזקה, השמש כמו צחקה עליו ולא נתנה לו מנוחה ממנה ולו לרגע. הזיעה נגרה על פניו ככל שהתקדם עוד ועוד בנסיעתו. הוא דיווש במרץ ופה ושם יכול היה אף לתת לרגליו מעט מנוחה כאשר נסע בירידה. ואחרי ירידה, בדרך כלל הגיעה גם עלייה ואז היה צריך להתאמץ במיוחד בכדי שלא יהיה צורך לעצור ולעלות ברגל, כשאופניו לצידו. בימים החולפים הוא הרגיש איך עוד קילוגרמים בודדים מושלים ממנו וגופו נהיה קל יותר ויותר, למרות שלא היה צורך בלאבד הרבה. שרירי רגליו התחזקו למרות שדאבו לא מעט אחרי מאמץ.

     ככל שהתקרב אל היעד, יכול היה להרגיש את הלחות המתגברת. יעדו כרגע הייתה עיירה קטנה ליד הים- "סאוושו". הוא תכנן לשהות במקום כמה ימים, לנוח באכסניה, לשחות קצת בים ולהמשיך שוב בדרכו. בריזת הים הרגיעה את פניו הלוהטות והמזיעות ברגע שנכנס לאזור העיירה. הוא תמיד אהב את ריחו של הים, ריח מרענן.

     הוא עצר לרגע בשולי הכביש שנסלל מזמן, עיין במפה ובספר התיירות שקנה עוד קודם, בטוקיו. הוא מצא בו אכסניה ואת מיקומה ואחרי כמה דקות של התמצאות במפה ושינון הדרך, שוב יצא לדרך. הוא ידע עכשיו כל פנייה ורחוב שהוא אמור לעבור בהם בכדי להגיע לאכסניה, זה היה אחד הכישרונות שלו. ניווט.

     תוך עשרים דקות של נסיעה חלקה, ללא עצירות וללא הטעיות- הוא הגיע למקום. אכסניה קטנה וישנה בשם "שיטסוג'י". את פניו קיבלה דודה נמוכת קומה שנראית טובת לב, היא הייתה גם שמנמנה מעט והזמינה אותו מיד להיכנס פנימה. בהתחלה השקתה אותו והגישה לו ארוחת צהריים, לאחר מכן הראתה לו את חדרו. הוא התמקם עם רכושו הדל, את אופניו העמיד עוד קודם במחסן האכסניה. תיקו שלקח איתו, בדרך כלל הוצמד לסלסלת המטען של אחורי אופניו. כעת, הוא הניח את התיק על כיסא שעמד על יד שולחן קטן בחדר. מיטת יחיד נשענה על יד קיר והוא התיישב עליה. הוא תהה אם הוא שמח או עצוב עכשיו, לבסוף החליט שאין צורך לחשוב על כך.

     ממגירה קטנה הוציא מגבת נקייה, מתיקו הוציא בגדים להחלפה ויצא אל האמבטיה הפומבית של האכסניה. בהתחלה נח באמבטיה מחוממת וגדולה בדמוי מעיין חם ולאחר מכן התרחץ טוב טוב, הוריד מעצמו את כל הלכלוך של הימים האחרונים.

     האכסניה שמשה גם בתור מסעדת ראמן במשך היום ובתור בר בערבים, עם שקיעת השמש ירד אל הבר והזמין לעצמו סאקה. בעלה של בעלת האכסניה תהה אם הוא מבוגר מספיק בשביל לשתות והוא ענה שכבר מלאו לו עשרים ואחת שנים. לצד הסאקה הוא הזמין גם דגים מיובשים ומומלחים. לאחר כשעה בערך שילם את חשבונו ויצא אל הרחוב, אל הרוח הקרירה שאפיינה עיירות על יד הים. הערב היה קריר אך הוא נהנה מן הקור. בהליכה קצת מסורבלת הוא התקדם לעבר הים. הבתים החלו להחשיך אחד אחרי השני, הוא לא ראה אנשים והשקט הציף את הסביבה. אווירה שונה כל כך מהעומס של טוקיו, בה גם הלילות הקרים ביותר עמוסים באנשים.

     הוא הגיע אל חוף הים, התיישב על החול והתבונן בגלים המתנפצים. האלכוהול עלה לו לראש והוא הרגיש את פניו בוערים, נשימתו נעשתה כבדה ומהירה יותר. הוא רצה לבכות אך לא היה מסוגל לכך. מישיבה עבר לשכיבה והתבונן בכוכבים הרבים שניתן היה לראות מפני שבעיירות כאלה אין זיהום אור. כל כך הרבה כוכבים... חשב לעצמו, האם גם הוא נמצא שם? תחת שמי הכוכבים הרגיש את עיניו נעצמות והוא שקע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

הוא התעורר ככה פתאום, בלי ששום תזוזה או רעש יפריעו לו, גם מצבו הפיזי שתק. הקיץ בטבעיות. הוא לא זיהה את המקום שהיה בו, זה כבר לא היה חוף הים. הוא שכב על מזרן שהונח על מחצלת טאטמי. האור בחדר היה מעומעם אך הוא ידע שכבר שעת צהריים בקירוב. איך הגיע לכאן, הוא לא ידע. מה מקום זה, הוא גם כן לא ידע. האם מישהו אסף אותו מן החוף והביא הנה? ואיך קרה שלא התעורר? הוא התיישב במקומו והתבונן עוד קצת סביב. לאחר מכן קם, סידר את המזרן והסדינים. בגדיו שלבש אתמול הונחו על יד שולחן קפה נמוך בצדו השני של החדר. הוא לבש בגדים שלא שלו, בגדי שינה פשוטים. הוא הרגיש מעט נמוך.

     אחרי כמה דקות של הרהורים במצבו, החליט סוף סוף לצאת מבעד דלתות ההזזה המסורתיות. כשפתח את הדלת וסגר אחריו, הבין שאינו נמצא בבית פרטי אלא במקדש, כנראה של אותה העיירה. הוא לא ראה אף אחד עד שהצליח למצוא את דרכו החוצה. בחצר הרחבה של המקדש ראה בחורה קטנת קומה, מטאטאת את הרחבה. היא הייתה לבושה בבגדים המסורתיים של הכוהנים ונראתה שלווה במיוחד. לקח לה כמה דקות לשים לב לכך שמישהו נוסף נמצא במקום. היא הסתובבה אליו וחייכה חיוך חמים. תווי פנייה היו נקיים, כמו משורטטים על ידי אומן חובב שלמות וסימטריה. עיניה היו חומות בהירות, מן רמז לטמוא הדם היפני שלה על ידי זרים מבחוץ. אך שיערה השחור הכהה הראה על שורשים יפנים הדוקים. הוא לא הצליח להחליט.

     היא התפנתה אליו כמעט מיד.

     "אתה בטח רעב." אמרה בבטחה, "בוא אחרי, אני אאכיל אותך." אמרה והחלה ללכת. הוא לא הספיק לסרב ולהסביר את עצמו כשכבר מצא את עצמו במטבח הקטן של בית מחזיקי המקדש. נראה כי משפחה אחת מטפחת אותו ועובדת במקום.

     הוא קיבל מנה של אורז ודג מטוגן, כמה ירקות טריים נפרסו והוגשו לו גם כן. הטעם היה רגיל, לא טעים להפליא ולא מגעיל עד מאוד. כמעט חסר טעם. היא ישבה לצידו כל הזמן שאכל ונראה שהיא לא מנסה להפריע לו. בתום הארוחה הצנועה, הוא הודה לה מקרב ליבו והסביר, כדי שלא תחשוש, שהוא אינו חסר בית. שבעצם הוא מתארח באכסניית העיירה. היא לא הייתה כל כך מופתעת ורק אמרה שכדאי שיזהר יותר.

     "אם מותר לי לשאול, איך הגעתי לכאן?" שאל, הדבר העסיק אותו,

     "אחי הקטן הביא אותך הנה אמש, הוא גם זה שהחליף את בגדיך." אמרה והוא נשם מעט לרווחה. זה היה יכול להיות מעט אבסורדי אם בחורה שברירית כמוה הייתה סוחבת אותו ואז עוד חולצת את בגדיו ומלבישה אותו באחרים.

     "ואיפה אחיך כעת?" שאל, "הייתי רוצה להודות לו, בכל זאת."

     "בבית הספר. אם אתה רוצה, אתה יכול לחזור לכאן הערב או מחר ולפגוש אותו." ענתה,

     "האם זה באמת בסדר? אני לא רוצה להעיק עליכם." אמר וגירד מעט את עורפו,

     "אל תדאג. אנחנו דיי בודדים כאן, אני ואחי. אנחנו גרים רק עם סבא והוא עסוק רוב הזמן בעבודתו במקדש. אנחנו נשמח למעט חברה." ענתה בגילוי לב. הוא חייך אליה חיוך נבוך והנהן. הוא הבטיח לחזור מאוחר יותר ועזב את בית המקדש הקטן לאחר שהחליף את בגדיו.

     "קאפאשי- קון, היכן היית כל הלילה? דאגנו כל הזמן הזה." שאלה בעלת האכסניה ודאגה מוכרת בקולה,

     "מצטער. העברתי את הלילה בבית המקדש." ענה סאנו קאפאשי, "סליחה על כל הטרחה." התנצל פעם נוספת ועלה לחדרו. הוא לא היה מפוקס עדיין וכאב לו הראש אז הוא הוריד את בגדיו ונכנס למיטה שלא נגע בה עדיין. הוא נרדם כמעט מיד.

     האדם שלא רצה לחשוב עליו, הופיע בחלומו וכמו בפעמים הקודמות- זה תמיד התחיל טוב ותמיד נגמר רע. הוא ראה אותו נמוג אל מול עיניו. דמעות בודדות זלגו מעיניו מתוך שינה.

סאנו התעורר קצת לפני שקיעת השמש, בסביבות שבע אחר הצהריים. הוא התקלח, אכל ראמן באכסניה, קפץ לחנות הכולבו הקטנה הקרובה וקנה כמה תפוזים, תפוחים ושזיפים טריים. איתם הלך אל בית המקדש הקטן, או ליתר דיוק הלך לבקר את המשפחה המצומצמת שהתגוררה בו. את פניו קיבלה עם חיוך חם הבחורה שהאכילה אותו באותו בוקר, מאמיה קינטו. היא הייתה כוהנת בהתלמדות בבית המקדש של סבה בעיירה סאוושו.

     "אחיך כבר חזר?" שאל לאחר שבירך אותה לשלום,

     "כן, הוא כנראה נמצא בחצר האחורית, אתה יכול לגשת אליו לבד. אחרי שאסיים כאן, אצטרף אליכם." אמרה בחביבות וסאנו פנה אל החצר האחורית של הבית הצמוד לבית המקדש.

     החצר האחורית הייתה מורכבת מכמה עצי דובדבן שזמן פריחתם עבר, דשא ירוק וכמה קישוטים יפניים טיפוסיים. המקום שידר שלווה חזקה כל כך שרצית באותו הרגע רק לשבת ולבהות באוויר. סאנו שמע קול הקורא לו בתואר אדוני והוא הישיר מבט לכיוון הקול, הדבר היחיד שיכול היה לומר באותו רגע, בצורה תוהה במיוחד ומעט מפוחדת היה "אראקי?"

***

אני לא יודעת אם אני אמשיך את זה, זה חלק ראשון ואולי אפילו פרק ראשון בסיפור.

מה דעתכם?

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.