חייה של ברווזת גומי בהכחשה

פרק י"א- כשחלומות ישנים מתגשמים

"שקט! שקט!" קרא אחד המדריכים במיקרופון. כל הילדים סובבו את ראשיהם אליו. "היום ניסע להר הכי גבוה בארץ, הר מירון. לטיול תצטרכו את כל המים שלכם וכדאי לסחוב כמה שפחות דברים למשך הטיול" אמר המדריך ברמקול אחרי שכולם השתתקו קצת יותר.כעבור כחצי שעה האוטובוס נעצר וכולם ירדו. "אני ממליץ לך להשאיר את הספר כאן, הוא כבד" הקניט איתמר את גאיה. גאיה שלחה אליו מבט ציני ושמה את התיק על גבה. "לעולם לא ימאס לי לצפות בזה..." אמר גיא וצפה משועשע בגאיה ואיתמר שהתחילו להתווכח. דנה צחקה ושניהם הלכו אחרי המדריך של הקבוצה שלהם. כעבור כשלוש שעות (והרבה עצירות) נגמר הטיול וכולם עלו על האוטובוס באפיסת כוחות. "אני צריכה לדבר איתך" לחשה מיקה לאיתמר שנייה לפני שעלתה על האוטובוס. "מה זה היה?" שאלה גאיה שצפתה מהצד. "כלום..." אמר איתמר, שבעצמו לא הבין. גאיה משכה בכתפיה ועלתה לאוטובוס. "אבל מה אם הוא לא יסכים?" שאלה מיקה ביאוש. "בחייך, זה איתמר" אמרה הדר. מיקה משכה בכתפיה ושתיהן פנו לעבר שאר הקבוצה.

מיקה ירדה מהאוטובוס מהר ופנתה לחדרה. איתמר, שהבחין בה, רץ אחריה מהר. "רצית לדבר איתי?" שאל. "בואו לחדר שלי" אמרה מיקה במסתוריות. היא פתחה מהר את החדר ודחפה אותו פנימה. "תקשיבי, מיקה, אם את רוצה להגיד לי שוב שאת לא מחבבת אותי זה בסדר, קלטתי את זה" אמר איתמר בנימה סלחנית. "אז זהו, שרציתי להגיד לך בדיוק ההפך..." אמרה מיקה בקול קטן. "כן, זה בר... רגע, מה?!" קרא איתמר. הוא תקע בה את המבט הכי המום שיכול היה לעשות. "שב, ותרגיע" אמרה מיקה. איתמר מיד התיישב ותפס את ראשו. "איך אני אמור להאמין לך? זה בטח עוד איזה טריק כדי לגרום לגיא לקנא" אמר. "זהו, שכל השנים האלו היו טריק כדי לגרום לך לקנא" אמרה מיקה והתיישבה לידו. "אז את אומרת, שכל השנים האלו חיבבנו אחד את השני בלי לדעת את זה?" שאל איתמר והסתובב אליה. "כן" אמרה מיקה והסתכלה בעיניו, "כאילו, אני ידעתי שאתה מחבב אותי, ברור" אמרה. איתמר גיחך בעצב השפיל את מבטו. "איך אני אמור לאמין לך?" שאל. "יש לי רק רעיון אחד..." אמר מיקה בשובבות. איתמר הרים את פניו ומיקה נישקה אותו על שפתיו לפני שהספיק להגיב. "את... את..." גמגם איתמר ברגע ששפתיהם ניתקו. הוא פער את פיו בתדהמה ותקע בה מבט המום. "איתמר? איתמר?" שאלה מיקה ומחאה כפיים מול פניו. איתמר התעשת וניער את ראשו. "עכשיו אתה מאמין לי?" שאלה מיקה. "אני חושב... אני לא בטוח שזה אמיתי..." אמר איתמר בחולמניות. "זה יקח יותר משחשבתי" ניענעה מיקה את ראשה ביאוש.

גאיה ודנה ישבו באמפיתאטרון בשקט. השמש התחילה לשקוע וצבעה את המחנה באור כתום. "תגידי, באיזה בית ספר גיא ואיתמר?" שאלה גאיה לפתע. "לא יודעת..." השיבה דנה וחזרה לספר שקראה. "אז הוא החבר שלך, ואת לא יודעת אפילו איפה הוא לומד..." אמרה גאיה. "כן, גאונה! מה זה משנה?" שאלה דנה בזלזול. "סתם, פשוט את בקושי מכירה אותו וכבר את מסתובבת איתו בכל דקה פנויה, ודי מאו..." התחילה לומר גאיה. "מה, את מקנאה?!" התפרצה דנה לדבריה. "למה שאני אקנא?" שאלה גאיה, למרות שידעה שזה נכון. "תגידי לי את," אמרה דנה בזלזול. "כי המחנה הזה היה אמור להיות רק של שתינו, החברות הכי טובות! ופתאום את מנשקת איזה ילד שאת בכלל לא מכירה ומודיעה לכל העולם שהוא החבר שלך!" התפרצה גאיה בכעס. דמעות עמדו בעיניה. "גאיה, אני כל כך מצטערת, אם היית אומרת לי הייתי מפסיקה להיות כזאת, פשוט אני באמת מחבבת אותו" התנצלה דנה. "זה בסדר, לא הייתי צריכה להתפרץ ככה" אמרה גאיה, "אולי באמת קצת הגזמתי..." אמרה בעצב. היא הסתכלה על הים הגדול שנצבע בגווני כתום וכחול כהים. "אז את אומרת שבאמת קינאת?" שאלה דנה בתמיהה. "כן, קצת" אמרה גאיה מבלי להסתכל עליה. "קצת?" הקניטה דנה אותה. "אל תתחילי איתי!" הזהירה גאיה. היא הסתובבה אליה ושתיהן התחבקו בחיבה. "אבל לפעמים את באמת יכולה להיות מעצבנת..." לחשה גאיה. "אני שונאת אותך" לחשה לה דנה חזרה. "על מה כל ההתחבקויות?" שאל גיא והתקרב לעברן. "סתם, ריב של בנות" הסבירה גאיה. "אז הלכתי מכאן" אמר גיא והסתובב לכיוון שממנו בא. "מניאק" אמרה דנה בצחוק. לפתעה הטלפון של גיא צילצל. "שנייה" לחש גיא וענה. "גיאצ'וק!" נשמע קולה של אימו מתוך הטלפון. גאיה ודנה החניקו צחקוק. גיא כיבה את הרמקול בטלפון בפנים סמוקות. "היי אמא" גנח. "משהו קרה?" שאלה אימו בדאגה. "לא, אני בסדר גמור, תודה" אמר גיא. "זה כל מה שרציתי לדעת. אתה נהנה?" שאלה אימו. "כן, מאוד" אמר גיא ובפעם הראשונה באותה שיחה, חייך. "מעולה, טוב אני חייבת ללכת. ביי חמוד!" קראה אימו. "ביי" אמר גיא ובצימצום עיניים סגר את הטלפון."אמא?" שאלו גאיה ודנה. גיא הנהן ביאוש. "תגידו, מישהו ראה את איתמר ומיקה?" שאלה גאיה. "לא" אמרה דנה וגיא נענע את ראשו. גאיה משכה בכתפיה ופנתה אל חדר מספר תשע. "ארוחת ערב!" נשמעה צעקה. "בינתיים עדיף לשמור את זה בסוד" אמר איתמר למיקה, שהנהנה מיד. שניהם לא שמו לה שגאיה בדיוק עברה ליד דלת החדר, מקשיבה לכל מילה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וזה הפרק D: שלקח לי המון זמן לכתוב

(טוב, האמת שהתחלתי אותו רק היום...) וזהו בעצם.

לילה טוב, אופיר המטורללת בנפשה (שכן- היא מאוד מטורללת בנפשה)