היי קוראים נאמנים,

הינה זה מגיע - הפרק החמישי.

היו עיכובים ובאלגן איתו, אני יודעת, אבל הינה הוא כאן.

בנוגע לספויילרים - פרק עשר עוד לא גמור ולכן אני לא יכולה לשלוח ספויילרים, תאמינו לי אני ממש משתדלת.

בלייר 3>

בפרקים הקודמים:

-          "דברי, עכשיו!" פקדתי עליה.
החקירה מתחילה...

-          "הוא לא הכי יודע שאני קיימת," הודתה, "הוא בא רק לדבר עם פיט, אתן יודעת, יש לנו תקשורת של היי – ביי, וזהו, אני חושבת..."

-          "איך קוראים לו?"
"נייט," היא חייכה.

-          "זה ממש מפגר, אז גררתי אותך מהילדה הזאת, לא שאת לא תכירי עוד בנות חוץ ממנה וממני, תפסיקי להיות כזאת דרמה קווין!"

-          "אז מה זה בדיוק?" שאלה אנה.
"היא הבת שלו..." ניקול פלטה ביובש.
"הא?"
"היא הבת של המאהב של אמא שלי, מרוצה עכשיו?!

-          "אויש, ניק, אל תהיה לי כוסית עכשיו, אתה ממלא לא נותן פרטים, אז לפחות תודה שהבלונדה בקטע שלי..."

-          "היי, זוכרת אותי?" שאל, בחיוך.
"כן," חייכתי גם אני.
אולי הוא הרגיש כמוני, אולי...
"קוראים לי נייט, דרך אגב."
פאאק!

פרק חמישי– פאק, פאק, פאק!

פאק, פאק, פאק! אין לי דרך אחרת לתאר את זה – פשוט פאקינג פאק!

רק הכרתי אותו, הוא מוצא חן בעיניי, מאוד, אבל כנראה שזה לא מספיק.

פאאק!

עמדתי שם, מחייכת, נבוכה, בלי מילים.

תמיד במצבים כאלה הייתי מדמיינת שהחיים שלי הם ספר, או בלוג, ומתחילה לתכנן את היום שבו אני אספר למשהו את כל מה שקרה בפרטי פרטים, אספר לו את המילים המדויקות שעלו בראשי.

הייתי חושבת על מילים גבוהות, על מה שעוד מעט יקרה, על מה שאני אומר ואיך אני אספר את זה אחר כך, הכל כדי להירגע קצת ולשכוח מהסיטואציה שכעת מתרחשת מול עיניי.

אבל זה היה שונה, באותו רגע לא הייתי יכולה לתאר לאיש מה הרגשתי, אפילו לא לעצמי.

לא היו לי מילים גבוהות, תיאורים, שאר זבל, רק חשבתי על כמה שהעולם דפוק וכמה שהייתי רוצה למצוא צוק נחמד בגבהים כדי לקפוץ ממנו.

נייט נראה מעט נבוך גם הוא, הוא ראה שפתאום אני במקום אחר, לא ממש מקשיבה.

כנראה הוא רצה לקרוא לי, להעיר אותי מהמחשבות המתרוצצות, אבל הוא לא היה יכול, הוא לא ידע את שמי.

"אני איימי."

"היי איימי," הוא חייך חיוך רחב וחשף שיניים לבנות ומושלמות.

רציתי להגיד לו משהו, להגיד לו שהרגשתי כמוהו, להגיד לו שאי אפשר, כל דבר, אבל לא הייתי מסוגלת, ידעתי שכל דבר שאומר כעת יפגע בדבר אחר.

"אז, נפגש מתישהו?" הוא שאל, ראיתי שמעט מהביטחון העצמי שהראה בהתחלה נפגע, הוא ראה שמשהו מעיק עליי, הוא כנראה חשב שזה קשור אליו.

"אתה יודע מה..." אמרתי בקול גבוה, "נפגש בארוחת הערב,טוב?"

חייכתי חיוך לחוץ.

הוא קרץ לי והלך, זה כזה לא פייר!

פאק! פאק! פאק!

הוא כזה מושלם, אני כל כך... לא יודעת!

אבל לא, אי אפשר, הוא חבר של חברה טובה, יותר נכון חברה טובה לעתיד, אבל בכל זאת, חברה טובה.

ואצלי חברות זה במקום הראשון, בנים באים והולכים, חברות זה לתמיד.

יש הרבה בנים בים.. דגים... מה זה משנה!? אוף!

אולי זה לא הוא? אולי זה נייט אחר?

אוקיי, דיי להיות טיפשה, כמה נייטים חמודים אמורים להיות בשכבה הזאת?!

קול נשמע ברמקולים –

"האספה מתחילה כעת, תודה."

***

"האספה מתחילה כעת, תודה."

איפה הן? לאן הן נעלמו עכשיו?

ג'ני לא ידעה מה קרה להולי ולאיימי, אבל הן השתגעו כנראה, אין הסבר אחר.

"המקום פנוי?" קטע קול את מחשבותיה, קול מוכר.

היא הסתובבה, זה היה אחד מהחברים של ניק.

הוא נראה טוב, אבל ג'ני לא אהבה את היופי הזה, יופי מתנשא שכזה...

חיוך מתנשא, מבט מתנשא...

מצד אחד, הוא "חתיך," הוא "שווה," הוא כל ההגדרות האלו שמראות על אדם שנראה טוב, אבל הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, בטוח שאין מי שתגיד לו לא...

"כן," ג'ני חייכה חיוך רפה.

***

"שלום לכם תלמידים יקרים, תלמידות יקרות, אני שמחה להכריז על פתיחתו של בית הספר לאמנויות בקיץ בפעם הראשונה מאז שנת אלף תשע מאות חמישים ושבע," המנהלת חייכה חיוך מאופק.

"אבל, שיהיה ברור לכולנו, ישנם חוקים והאדם שיעבור עליהם יועף ללא רחמים."

גיחוכים מזלזלים יצאו מפי הקהל.

"בלי איחורים, בלי אלימות, בלי קללות, בלי סקס או כל פעילות מינית בוטה אחרת בתחומי בית הספר, בלי אלכוהול, בלי להסתובב בין המסדרונות עד שעות הבוקר, בלי – "

נערה צעירה שחצתה את האולם בהליכה ראוותנית קטעה את רצף מחשבתה.

"את מאחרת," היא פלטה ביובש.

"לא עליתי על זה לבד," היא אמרה בציניות, לא טורחת להסתובב אחורה על מנת להסתכל באישה הגוערת עליה, ממשיכה ללכת ומתיישבת במקומה.

"שמי אלישה טירז, אני המנהלת שלך בבית הספר הזה, כבדי אותי!" פקדה עליה מיס טירז.

"את מפתיעה אותי כל פעם מחדש, אני ניקול דרך אגב," היא ענתה והחלה לסדר את שיערה.

טירז החליטה להתעלם מהתלמידה החצופה וחזרה לנאום על כל מה (אף אחד לא יזכור מחר) שאסור –

"כמו שאמרתי, בלי אלכוהול, בלי תלבושת חשופה – אהמ, ניקול – בלי פירסינג, בלי צבעים לא רגילים בשיער, בלי מכנסונים קצרים, בלי..."

***

עמדתי בהלם מספר דקות נוספות עד שהתעשתי, נזכרת שיש לי אספה בית ספרית שאני חייבת להגיע אליה, במהירות.

פתחתי את דלת השירותים וחציתי את האולם בריצה, כמעט.

"גברתי הצעירה, מה את חושבת שאת עושה?"

הנואמת הלא מזוהה קטעה את "הספרינט" המהיר שלי לכיוון ג'ני.

"אממ... הולכת?"

"את מאחרת," היא נזפה.

"אה..."

"אין לך מה להגיד בנושא, גברתי הצעירה?"

"לא ממש," הודתי.

"צאי מפה! מייד!"

ממש דרך טובה להתחיל את הקיץ...

***

הולי עמדה בצידו השני של האולם, לא מתכוונת להסתבך עם טירז העצבנית במיוחד.

כשהיא ראתה אותו באותו רגע, היא ברחה.

האם זה היה הדבר הנכון לעשות?

אולי לא? היא ראתה שהוא חיפש משהו, היא ראתה אותו מסתכל מסביב, האם הוא חיפש אותה?

פאק! פאק, פאק, פאק!

כמו תמיד, הולי תברח ברגע האחרון, תברח ברגע האמת.

כמו תמיד...

***

"וכעת, אחרי שהחוקים הובהרו ברצוני להודיע לכם הודעה יותר משמחת," אמרה טירז, מחייכת לשם שינוי.

"במשך כל יום, תהיה שעת כיבוי אורות קבועה – אחד עשרה, אבל בתשיעי בחודש, יום הולדתו של טרוי קולינס, האומן ומקים בית הספר, תהיה חגיגה גדולה. בלי שעת כיבוי אורות, בלי לימודים, בלי שמירה, אתם חופשיים."

קריאות הידד נשמעו מכל עבר, כולם התלהבו מיום חופשי אמיתי אחד.

***

"ניק, אחי, אתה יודע מה אנחנו עושים בתשיעי, נכון?" קולו המתלהב של מקס הפריע לג'ני לשמוע את הנאמר.

"מה עושים?"

"חבר שלי, שכבה אחת מעליי, מארגן מסיבה ג-ד-ו-ל-ה," ואז הוא הפנה את מבטו לג'ני, "את תבואי, נכון?"

היא לא רצתה לבוא.

היא לא אוהבת מסיבות בפאבים, מסיבות של ריקודים ואלכוהול, בעיקר מסיבות של אלכוהול.

אבל היא גם לא ידעה לסרב.

"אני אבוא."

***

המון תלמידי קיץ מקפצים ומאושרים רצו מן האמפי הגדול לאחר שדלת הברזל נפתחה, אל מהססים לדרוס כל דבר שעומד בדרכם.

הולי התקרבה לכיווני, התנהגתי כאילו לא קרה דבר.

"היי, מה קורה?" שאלתי אותה, היא נראתה מעט עצובה.

"שטויות, סתם מצב רוח רע, הכל יעבור," היא חייכה חיוך מאולץ.

"הינה את! חיפשתי אותך שעה!" פתאום נשמע קול מאחורינו.

זאת הייתה ג'ני.

"הולי, איפה היית?" היא שאלה.

"סתם נזכרתי במשהו, עזבי," היא הפטירה.

ראיתי את נייט מתקרב לכיווני, פאק!

"בואו נלך, חייבים להספיק להתארגן לארוחת הערב," אמרתי במהירות וגררתי אותן מהמקום.

"אז... היא אמרה משהו מעניין?" שאלתי את ג'ני.

"התשיעי לחודש הוא יום חופשי לחלוטין ויום שבת הוא יום מגמות."

"נחמד, הולכים להתארגן לארוחת הערב?"

"ממש אין לי כוח לזה עכשיו," הודתה ג'ני, "רוצות לעשות משהו אחר?"

"שמעתי שיש כאן בריכה, רוצות לראות?" הציעה הולי, כנראה היא התעוררה מהחלומות הלא נודעים שלה.

"בכיף, בואו נלך," אמרתי בקלילות והסתכלתי במפת המבנים בבית הספר שהייתה תלויה על אחד מלוחות המודעות.

התחלנו להתקדם במהירות, מדברות על בית הספר, האנשים, הבנים והבנות...

תוך כדי דיבור קלטנו בזווית עיננו מחזה מעט מטריד.

"אויש," ג'ני העוותה את פניה בגועל.

בדרך כלל אני דיי רומנטית – שקיעה, קומדיות נעורים וזוגות מתנשקים גורמים לי לחייך, אבל המחזה שנתגלה מול עינינו היה קצת יותר מדיי מעבר לרומנטיץ

"עוד שנייה היא פותחת לו את המכנסיים," סיכמה הולי במשפט אחד.

זוג התמזמז על ספסל, הם היו בני גילנו בערך.

אני לא בטוחה ש – "התמזמז" זאת המילה המדויקת, הנערה הבלונדינית ממש התיישבה על הבן ועשתה לו "שיעור פרטי" במדעי האדם.

"רוצים חדר פרטי!?" זרקה משהי לכיוונם.

"אנחנו נסתדר," ענה לה הבן (המתמזמז) בגיחוך והעמיק את הנשיקה, מתעלם מהמבטים המזועזעים של הבנות ומהשריקות של הבנים.

הנערה הבלונדינית שלצידו פשטה ממנו את חולצתו והשכיבה אותו על הספסל.

תחתוני חוטיני שחורים יותר מסתם בצבצו מעבר לחצאית הקצרצרה והורודה שהיא לבשה.

זה הספיק, אני לא הולכת לראות עכשיו הדגמה חיה ל – "איך מגיעים ילדים לעולם."

מצידי שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא בהופעה חיה כאן, שירחמו עלינו מעט.

המשכנו ללכת.

***

ניק נכנס לחדרו, סגר את הדלת ונשכב על המיטה.

הוא עצם את עיניו וניסה להירדם.

 – צלצול פלאפון –

ניק פקח את עיניו במהירות, הוא הרים את השפופרת ושאל בצרידות –

"מי זה?"

"ניק, חמוד, זאת אמא, כבר שבוע אנחנו לא מדברים, אני רוצה לדעת מה קורה אית – "

"אני לא רוצה לדבר איתך! לא רוצה לדבר עם החבר המזוין שלך! ואני לא רוצה איתך כל קשר! פשוט תעזבי אותי בשקט  ותשיגי חיים משל עצמך!!"

"אבל – "

"אה, ואל תתקשרי לכאן יותר, לעולם!!"

ניק טרק את השפופרת ובעט במזוודה בעצבנות.