מציאות מדומה

בוקר, לילה.

לא הצלחתי להרדם, אז חשבתי שכניראה יש לי קצת לפרוק מעלי.

קצת לא מסתדרים לי הדברים.

הוא אמר שיתקשר, ההוא עם הריח ששיגע אותי הנשיקות הקטנות, המושקעות, והצחוק השופע.

התגעגעתי אליו.

התגעגעתי לאיך שהיינו יושבים כך סתם בפארק, ומתנהגים כמו ילדים.

החברה דורשת מאיתנו להתבגר, ככה אומרים.

וזה נכון.

אבל בכל מקרה, בלי לשים זין על כל ה"חברה" חלקנו רגעים רומנטיים, ורגעים.. קצת יותר נועזים, ככה על הספסל באמצע הפארק הגדול ההוא.

התגעגעתי להביט בו ולהרגיש שזה מספיק לי.

התגעגעתי לחשוב עליו.

התגעגעתי לטלפונים ממנו.

התגעגעתי למגע שלו.

לשרירים שלו.

לזיפים שלו.

ללשון שלו.

לידיים שלו.

לעיניים שלו.

לשיער שלו.

כל הדברים שיכולתי איכשהוא להניח עליהם יד, ולהרגיש שהוא שם, והוא מוצק, ואמיתי.

פעם הוא היה מתקשר בכדי שאני אסביר לו איך מחליפים סדינים.

כיום... אפילו אם קבענו לצאת מחר, הוא לא יתקשר, הוא לא יבוא, לא באמת.

כאילו כל החשק, כל מה שהיה פעם נעלם פתאום.

אולי כי הלחצתי אותו קצת.

אולי כי הוא היה כל כך קסום, כך שהרשתי לעצמי לקרוא לו "שלי" מוקדם מידי, והוא נבהל.

כן, זה בטח זה.

איך אוכל אי פעם לקרוא לדבר היפה הזה שלי?

כאילו אין לו מספיק בנות שיזחלו אחריו גם בלי כל הפוצי הזה, שאני אינני יכולה להתאפק מלתת.

לוותר?

קשה מידי.

אני רוצה לקבל משהו גם.

אני רוצה איכפתיות.. סוג של, לפחות.

נמאס לי שאני היחידה שמנסה.

ואני מוצאת בך סוג של מחסה.. והחיבוקים, כל כך טובים.

אני יכולה לעצום את עיניי ולחייך, לבטוח בך.

איך זה שאתם תמיד בורחים לי ככה? מה עשיתי לא נכון?

לא לחצתי יותר מידי. אולי לחצתי פחות מידי?

איך זה שדווקא אני מקבלת את הדפוקים?

או שפשוט אני פועלת קצת לא נכון?

כל כך הרבה שאלות.

ואפילו תשובה אחת אין להן.

פה בטח יהיה זמן טוב לסיים את הפוסט, אבל לא בא לי.

אני ממש צריכה עבודה.

ו... אני לבד מידי

הכל מסביב כל כך שקט, יותר מידי שקט.

אז נכון, אני בן אדם שצריך הרבה אקשן.

וגם נכון שאני פוגעת בעצמי על הדרך.

אבל החיוך הערמומי נשאר למשך יומיים או שלושה. זה נחמד.

בשביל מה אני חיה בכלל?

זה לא פוסט דכאוני, ולא מעודד התאבדות או הרג מסוג כלשהוא.

זו פשוט.. שאלה כללית.

בשביל הסקס? בשביל הכיף? 

בשביל האקשן? בשביל התקווה?

בשביל הצחוק?

בשביל ההורים, המשפחה, החברים שלי, החתול?

העתיד?

אבל אני לא יודעת מה יהיה בעתיד.

לא חושבת עליו כל כך הרבה.

אז.. בשביל מה, באמת?

Where is my fucking mind?

In the ground, with my feet in the air.

אז.. סיפרתי לו. כתבתי לו מכתב ארוך.

להוא שפעם כל כך אהבתי.

3 שנים חיכיתי עד שאקבל את האומץ. זה מספיק.

הוא הגיב יפה.. אמר שהוא מצטער, היה בשוק שזה היה המצב שלי...

תהה למה לא סיפרתי לו קודם.

קצת רגשות חרטה צפו ועלו, אבל ישר שלחתי אותם בחזרה.

ודיברנו 3 שעות כמו שפעם היינו מדברים.

וחלקנו חוויות ורגשות.

וצחקתי המון, וקצת דמעות אושר ירדו.

ששוב, המצב כמו פעם...

בערך.

מנסה לחשוב שזה טוב לי המצב הזה.

הוא טוב לי נכון? הוא מעולה, הוא מדהים.

הכל מושלם.

(מה?)