עדיין חוקרת את השאלה, האם אפשר לאהוב שניים בבת אחת.
מבט אבוד על פני, כאילו הייתי ציפור וחתכו את כנפיי.
האחד יכול לחזק אותי בכל עת
אנחנו מדברים, והוא בוכה לי, שופך כל שיש בנשמתו אלי.
ואני לוקחת את זה על עצמי ומטפלת בו, נותנת לו כל שיש בי.
חוקרת אותו, נוגעת בו, תומכת בו. כל שניה, אני שם בישבילו.
והוא צריך אותי יותר ממה שהוא צריך כל אדם אחר בחייו, בגללי הוא אדם בפני עצמו
אדם שמעיז, אדם עם ביטחון. אני אוהבת אותו, כל כך.
הבעיה היחידה, שהיא לא ממש בעיה
היא שהאדם מבוגר ממני ב25 שנה. וזה בסדר, באמת שכן
אבל הקשר איתו לא קל, והוא הזהיר אותי מראש שכך יהיה.
כמעט כל הזמן הוא עסוק, יוצא לנו לדבר בערך פעמיים בשבוע, וגם זה בלחץ
ואפילו שם אנחנו לא יכולים לדבר באמת, ורק צריכים לחכות לפגישתנו ההבאה.
אינני אומרת שזה רע, כי אז הסקרנות נשארת, הציפייה חודרת.
וברגע שאנחנו כן נפגשים, ישנו פרוץ אנרגיות מטורף, ואנחנו פתאום בשמיים...
והבטחתי.. הדבר הכי נורא הוא שהבטחתי שלא אפגע בו.
והוא, כמו ילד, שואל אותי
"בחיים לא?"
"בחיים." אמרתי לו. כל כך בטוחה בעצמי, כל כך "גדולה" לידו.
ומצד שני, פגשתי מישהו חדש
מציג ביטחון, אך מצד שני כל כך תמים וכל כך מדהים
מבטו חודר בי, ולא עוזב בשום מחיר.
הוא מקנא במידה הנכונה, הוא מחייך במידה הנכונה, מתקשר במידה הנכונה, ונוגע במידה הנכונה.
הכל במקום. הוא בגילי ואני מרגישה כמו ילדה איתו, שמחת חיים.
כאילו ואין לי אחריות בכלל, לרגע יכולה להשתחרר ולצחוק עד בלי סוף.
לכל אחד יש את יתרונותיו, ולצערי אף אחד מהם לא אוכל לעזוב.
אז שאלתי הגדולה היא, האם אפשר לאהוב שניים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
