מציאות מדומה

הייתה תקופה שהחזרת אותי לעצמי, שפתחת אותי לעולם.

כיום נעלמת וזו הדרך הגרועה ביותר ללכת.

ואני כאילו במסלולי הישן, המוכר וה"טוב".

בוגדת על ימין ושמאל, בבן אדם שבאמת אכפת לו.

אז כן אני נלחצת יתר על המידה ומאהבה דו-צדדית.

אבל למה? חיכיתי הרבה, לא מגיע לי להרגיש קצת?

משהו קרוב, משהו אמיתי, לאו דווקא בחלומות.

וזה כאילו כבר לא אכפת לי, ואני מרגישה כאילו אפסיד, אם לא אלך עכשיו.

אני נהנת מהחיבה והחיבוקים, הצחוק וכל מה שבינהם.

אבל משום מה אני חייבת " להתלכלך" איתו, עם האחד שאליו אני חייבת להרים את ראשי.

או לרדת למטה, אני, הילדה היפה שלו, שאותה הוא מלמד עוד ועוד מעשים אסורים.

כאילו אוהבת יחס כזה, אך מצד שני נגעלת ממנו.

הטלוויזיה דלוקה, משחק הכדורסל בערוץ הספורט ממשיך.

ואני? אני עובדת למטה.

הוא מקבל את מירב ההנאה, ואז גורם לי לבכות קצת מרוב עונג.

פעם שעברה, הייתה תשוקה. הכל פרץ ממנו, והוא המשיך והמשיך ללא הפסקה.

שרטתי וצעקתי, זזתי אבל המשכתי.

איפה אני הפעם?

היופי שלו גורם למרוד בי, השפתיים העבות שלו והדרך בה משתמש בהן, השיער השחור המוחלק לאחור

הזיפים הנוקשים והמבט... אוי, המבט הזה.

בדר"כ לא הייתי מביטה פעמיים על אדם כזה, יודעת מראש איך בדיוק ומתי ישתמש בי.

אבל משום מה, איתו אינני יכולה להוציא מילה שלא במקום.

לא יכולה להוריד את מבטי.

מכירה כל כך טוב את כל תווי פניו החזקים וגופו היפה

את הקעקוע שיש לו על קו התחתונים.

ושוב לא אפסיק להגיד מה שאני אומרת כל הזמן- הוא יפה, כל כך כל כך יפה.

חלשה אני היום,

לולה.

וכך, ברגע אחד, השתנה בי כל כך הרבה.

נהייתי אדם יותר קשיח, אני פחות פתוחה

וקשה לחדור אליי.

מהמילים שאתה לוחש, לא אכפת לי יותר.

כאילו נעלמתי אני, כאילו נגמרה הילדות וכל הריגוש הזה

כל השמחה וכל ההורמונים האלה, כל אותם רגעים

של כל פעם ראשונה.

מא גדלתי וגבהתי, גזרתי את שיערי הארוך והבהיר

שפעם היה מוטל על כתפיה הקטנות של אותה ילדה

שרצה רחוק רחוק

עם רגליה הרזות, נראית כאילו אינה יכולה להחזיק עצמה בכלל.

שיער זה ראה אור בפעם האחרונה על רצפתה של מספרה.

לאחר מכן צבעתי לאדום, אדום בוער.

אך קרה לי הרבה שהייתי פשוט עומדת מול המראה ובוחנת את שערי

כל חלק קטן בו צבוע לאדום, כל כך לא טיבעי, כל כך לא אני...

כיום כבר שנה עם אותו הצבע, חום כהה, המועדף עליי.

הפוני הילדותי נעלם, כעת פני פתוחות מאי פעם.

אתם מבינים, את כל הסיפור הזה אני מספרת בכדי להדגיש את העובדה שהשתנתי מכל כך הרבה בחינות.

המון מביפנים, וחלקי גם בחוץ. אילצתי עצמי לקבל את השונה.

כעת מבינה כמה באמת התבגרתי.

זה לא שרציתי, זה גם לא שניסיתי.

דווקא עשיתי שטויות וניסיתי לזכור

צחקתי מהכל, עשיתי פרצופים

התאפרתי מצחיק וצילמתי תמונות, קפצתי והתנדנדתי

שכבתי על הדשא מחובקת עם חברות

קנינו סוכריות, קנינו שוקולד.

החדר שלי עדיין ורוד, והברכה הכי אהובה עלי בעולם עדיין תלויה בו.

ועדיין תלויות מדבקות של להקות, ונרות ופסלים, ומערכת תופים.

אני רואה פה ילדה, כאילו רק בשלבים הראשונים להתבגרותה. כאילו רק רואה עולם.

ואני עצמי, עודני קצת אחרת...

אני רואה ילדים עושים את אותם שטויות שהייתי עושה אני בגילם, וכאילו כבר לא שייכת לעולם הזה.

ונתתי צ'אנס, באמת שכן, כי לי נורא קשה פשוט לשכוח.

אבל... זה לא עבד, תחומי העניין שלי השתנו.

כיום הייתי מעדיפה לשבת במקום חמים עם חברה טובה או שניים, אפילו מועדון יהיה טוב.

ופעם הייתי רוצה רק לצאת מחוצה לביתי, אפילו בקור המקפיא, רק כדי לראות חברים, לראות את כולם.

לרוץ אל עבר העתיד, לנסות מה שעוד לא ניסיתי

לראות מה מצפה לי, לבחון את עצמי ולהבין מה באמת מתאים לי, מה אני באמת רוצה.

לא אומר ש"מצאתי את עצמי" כי זה ממש לא נכון. אני עוד ממשיכה להשתנות ויש לי עוד כל כך הרבה דברים מלפניי

דברים שעוד לא ניסיתי, דברים שעוד לא ראיתי.

ההבדל הדק הוא, שכיום אינני רודפת אחרי זה.

אבל ישנה בעיה- ההבדל לא באמת כל כך דק.

לילה טוב,

לולה.

אמנם אתמול הייתי עם הבחור הכי סקסי בעולם

כמו כן הוא גם נותן לי הרגשה של מלכה.

הוא תמיד קורא לי ילדה. ילדה יפה. תמיד אומר לי כמה המגע שלי חם.מענג אותי עד כלות נפשי,

גורם לי לבכות.

ובכל מקרה, אחרי הסקס משום מה יש לי תחושה של ריקנות.

אז כן הוא היה נורא חמוד והכין לנו תה ועוגיות וכך שכבנו עירומים במיטה וצפינו בטלוויזיה, צוחקים.

העיקר בישבילי הוא העובדה שהוא מכבד אותי ראשית, כבן אדם ולא כבובה.

ופתאום הרגשתי קצת חלשה.

כאילו ברגעים אלה אני אינני עצמי.

ואז מתחילה קצת לשכוח מה ומי,

אז מיישרת אליו מבט ורואה גבר כל כך יפה, לא מאמינה שהוא פה.

וכשאני מסתובבת בחזרה אני כאילו שוחכת.

האם פשוט קשה לי לקבל את העובדה שזהו בן אדם שהכרתי לפני שבועיים-שלוש

וכבר אני מרשה לו לגעת בי כך?

או שאני פשוט סוג של תלותית אל אדם שנגע בי?

רואה את עצמי מהצד, אותו מרוכז בטלוויזיה, מחבק אותי ומלטף

ואותי עם מבט של כלבלב נעול במכלאה, עם שמץ הרגשת גאווה ותווי פנים המשדרים חוזקה.

מה אני ומי אני, מה אני באמת מרגישה ברגעים אלו?

אינני יודעת.

אמנם תלותית לא תהיה המילה המדוייקת, אני יודעת.

אני לא ארדוף אחריו לפה ולשם, אני לא מצפה ליותר, אני גם לא רוצה למען האמת.

ועדיין, ישנם אנשים שהסקס אצלם בא והולך בכזו קלות והם לא טורחים אפילו להסתכל אחורה.

עוד מזמן שמתי לב שאני לא אחת מהאנשים האלו.

אני מבולבלת, לא יודעת אם כדאי ואיך בכלל לנסח את ההמשך.

לולה.