דווקא קל יותר שאף אחד לא קורא פה 
כך אני יכולה לכתוב בשביל עצמי, להתרכז.
היום יצא לי לדבר עם האקס שלי.
חזרנו דווקא לקשר טוב.
גיליתי שהוא קנה לי מתנה ליום האהבה, אז.
ואף פעם לא קיבל את ההזדמנות לתת לי אותה.
הוא היה מיוחד, הוא הראה לי דברים שלא הכרתי, כאלו שיכולתי רק לחלום עליהם.
הוא היה גבר, לומד לתואר שני, זמר וגיטריסט בלהקה.
אני זוכרת איך תמיד עודדתי אותו לפני המבחנים, איך הייתי בוטחת בו
לא הייתי מקנאה, כי ידעתי שאכפת לו.
הוא היה לוקח אותי למסעדות וכל מיני פאבים שקטים
שם יכולנו לדבר עוד ועוד, להכיר ולצחוק.
הייתה נפילה קטנה בגלל הבדלי הגילאים, שם היה לו קצת מוזר שישנו הבדל של 10 שנים.
אבל התגברנו על זה, התגברנו על הכל.
ואז בגללי, רק כי התחלתי לחשוש, כל זה הסתיים בשיחה אחת, שאחריה פשוט קמתי והלכתי.
ביקשתי שלא יבוא אחריי והשארתי אותו בשוק.
לא יכולתי לסבול את העובדה שיש מישהו שאכפת לו באותה מידה כמו שלי אכפת.
פעם ראשונה שהכל הלך טוב. יותר מידי טוב.
הוא היה גבר יפה, ואני זוכרת כמה טוב ישבה עליו החולצה האדומה המכופתרת. וגם השחורה.
אני זוכרת את הזקנקן הקטן שהיה לו על הסנטר, תמיד מגולח בצורה יפה.
וכמובן את החיוך המדהים שיש לו.
את המבט הזה שלא עוזב, שחודר כל כך עמוק, עד שהייתי צריכה להסיט עייני לכמה רגעים בכדי לא להסתנוור.
ובטח שאזכור את הרגעים שנכנסנו לשירותים באיזו מסעדה ופשוט לא יכולנו להתנתק.
עד שאחד העובדים נכנס, אז יצאנו, צוחקים.
אני זוכרת אפילו את המלצרית באותו ערב.
ואיך שהוא ליטף את ידי והחזיק אותה, בלי לעזוב, על השולחן.
הוא היה הראשון אותו הכרתי לחבריי בגאווה, ואיתו באתי לכל מקום.
הרגשתי שהוא שייך לכל חלק בחיי.
הוא התעניין בילדות שלי, במשפחתי ובקרובים אלי.
וכיום אנחנו מדברים כאילו ולא קרה כלום, ולו כבר יש חברה ארבעה חודשים, יותר מבוגרת ממני, בהרבה, בטח שהם נהנים.
ועכשיו הזכרונות צפו ועלו, מפוצצים לי ת'מוח.
שמתי שיר שלו, שאותו גם הקדיש לי, רק בכדי לשמוע את קולו שוב
ואת כל הכאב שפרץ מתוכו.
למה אני רוצה את מה שאין לי? מה שכל כך קשה להשיג, דווקא עכשיו?
נתראה כשאוכל לחייך שוב,
לולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
