מציאות מדומה

הייתה תקופה שהחזרת אותי לעצמי, שפתחת אותי לעולם.

כיום נעלמת וזו הדרך הגרועה ביותר ללכת.

ואני כאילו במסלולי הישן, המוכר וה"טוב".

בוגדת על ימין ושמאל, בבן אדם שבאמת אכפת לו.

אז כן אני נלחצת יתר על המידה ומאהבה דו-צדדית.

אבל למה? חיכיתי הרבה, לא מגיע לי להרגיש קצת?

משהו קרוב, משהו אמיתי, לאו דווקא בחלומות.

וזה כאילו כבר לא אכפת לי, ואני מרגישה כאילו אפסיד, אם לא אלך עכשיו.

אני נהנת מהחיבה והחיבוקים, הצחוק וכל מה שבינהם.

אבל משום מה אני חייבת " להתלכלך" איתו, עם האחד שאליו אני חייבת להרים את ראשי.

או לרדת למטה, אני, הילדה היפה שלו, שאותה הוא מלמד עוד ועוד מעשים אסורים.

כאילו אוהבת יחס כזה, אך מצד שני נגעלת ממנו.

הטלוויזיה דלוקה, משחק הכדורסל בערוץ הספורט ממשיך.

ואני? אני עובדת למטה.

הוא מקבל את מירב ההנאה, ואז גורם לי לבכות קצת מרוב עונג.

פעם שעברה, הייתה תשוקה. הכל פרץ ממנו, והוא המשיך והמשיך ללא הפסקה.

שרטתי וצעקתי, זזתי אבל המשכתי.

איפה אני הפעם?

היופי שלו גורם למרוד בי, השפתיים העבות שלו והדרך בה משתמש בהן, השיער השחור המוחלק לאחור

הזיפים הנוקשים והמבט... אוי, המבט הזה.

בדר"כ לא הייתי מביטה פעמיים על אדם כזה, יודעת מראש איך בדיוק ומתי ישתמש בי.

אבל משום מה, איתו אינני יכולה להוציא מילה שלא במקום.

לא יכולה להוריד את מבטי.

מכירה כל כך טוב את כל תווי פניו החזקים וגופו היפה

את הקעקוע שיש לו על קו התחתונים.

ושוב לא אפסיק להגיד מה שאני אומרת כל הזמן- הוא יפה, כל כך כל כך יפה.

חלשה אני היום,

לולה.