וכך, ברגע אחד, השתנה בי כל כך הרבה.
נהייתי אדם יותר קשיח, אני פחות פתוחה
וקשה לחדור אליי.
מהמילים שאתה לוחש, לא אכפת לי יותר.
כאילו נעלמתי אני, כאילו נגמרה הילדות וכל הריגוש הזה
כל השמחה וכל ההורמונים האלה, כל אותם רגעים
של כל פעם ראשונה.
מא גדלתי וגבהתי, גזרתי את שיערי הארוך והבהיר
שפעם היה מוטל על כתפיה הקטנות של אותה ילדה
שרצה רחוק רחוק
עם רגליה הרזות, נראית כאילו אינה יכולה להחזיק עצמה בכלל.
שיער זה ראה אור בפעם האחרונה על רצפתה של מספרה.
לאחר מכן צבעתי לאדום, אדום בוער.
אך קרה לי הרבה שהייתי פשוט עומדת מול המראה ובוחנת את שערי
כל חלק קטן בו צבוע לאדום, כל כך לא טיבעי, כל כך לא אני...
כיום כבר שנה עם אותו הצבע, חום כהה, המועדף עליי.
הפוני הילדותי נעלם, כעת פני פתוחות מאי פעם.
אתם מבינים, את כל הסיפור הזה אני מספרת בכדי להדגיש את העובדה שהשתנתי מכל כך הרבה בחינות.
המון מביפנים, וחלקי גם בחוץ. אילצתי עצמי לקבל את השונה.
כעת מבינה כמה באמת התבגרתי.
זה לא שרציתי, זה גם לא שניסיתי.
דווקא עשיתי שטויות וניסיתי לזכור
צחקתי מהכל, עשיתי פרצופים
התאפרתי מצחיק וצילמתי תמונות, קפצתי והתנדנדתי
שכבתי על הדשא מחובקת עם חברות
קנינו סוכריות, קנינו שוקולד.
החדר שלי עדיין ורוד, והברכה הכי אהובה עלי בעולם עדיין תלויה בו.
ועדיין תלויות מדבקות של להקות, ונרות ופסלים, ומערכת תופים.
אני רואה פה ילדה, כאילו רק בשלבים הראשונים להתבגרותה. כאילו רק רואה עולם.
ואני עצמי, עודני קצת אחרת...
אני רואה ילדים עושים את אותם שטויות שהייתי עושה אני בגילם, וכאילו כבר לא שייכת לעולם הזה.
ונתתי צ'אנס, באמת שכן, כי לי נורא קשה פשוט לשכוח.
אבל... זה לא עבד, תחומי העניין שלי השתנו.
כיום הייתי מעדיפה לשבת במקום חמים עם חברה טובה או שניים, אפילו מועדון יהיה טוב.
ופעם הייתי רוצה רק לצאת מחוצה לביתי, אפילו בקור המקפיא, רק כדי לראות חברים, לראות את כולם.
לרוץ אל עבר העתיד, לנסות מה שעוד לא ניסיתי
לראות מה מצפה לי, לבחון את עצמי ולהבין מה באמת מתאים לי, מה אני באמת רוצה.
לא אומר ש"מצאתי את עצמי" כי זה ממש לא נכון. אני עוד ממשיכה להשתנות ויש לי עוד כל כך הרבה דברים מלפניי
דברים שעוד לא ניסיתי, דברים שעוד לא ראיתי.
ההבדל הדק הוא, שכיום אינני רודפת אחרי זה.
אבל ישנה בעיה- ההבדל לא באמת כל כך דק.
לילה טוב,
לולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
