מציאות מדומה

זה קצת קשה לאבד אנשים החשובים לך.

לאו דווקא לאבד סופית, אפילו סתם להתרחק.

יום אחד אני בשמיים, כמה ימים אחרי זה קבורה עמוק בתוך האדמה.

ומנסה לעלות שוב.

אמנם כמה ימים הם כלום [?]

לעומת כמה שנים.

מה הם הימים בעצם? מייחסים להם כל כך הרבה חשיבות.

כך אני אומרת, כשבעצם חרוטים בראשי תאריכים כאלה ואחרים שלא אוכל ולא ארצה לשכוח.

בטח שמדכאת אותי העובדה שאני קצת לבד כרגע, אבל ההרגשה הזו תשתפר.

הכל בראש שלי, נכון?

בתוכי ישנה צווחה יורמנית שרק מחכה לצאת. אוכל להפיל את כל העולם כך.

זעקתי תעלה למעלה, כאבי ישפיע.

חבל שאין לי את האומץ...

לולה.