מציאות מדומה

בוקר, לילה.

לא הצלחתי להרדם, אז חשבתי שכניראה יש לי קצת לפרוק מעלי.

קצת לא מסתדרים לי הדברים.

הוא אמר שיתקשר, ההוא עם הריח ששיגע אותי הנשיקות הקטנות, המושקעות, והצחוק השופע.

התגעגעתי אליו.

התגעגעתי לאיך שהיינו יושבים כך סתם בפארק, ומתנהגים כמו ילדים.

החברה דורשת מאיתנו להתבגר, ככה אומרים.

וזה נכון.

אבל בכל מקרה, בלי לשים זין על כל ה"חברה" חלקנו רגעים רומנטיים, ורגעים.. קצת יותר נועזים, ככה על הספסל באמצע הפארק הגדול ההוא.

התגעגעתי להביט בו ולהרגיש שזה מספיק לי.

התגעגעתי לחשוב עליו.

התגעגעתי לטלפונים ממנו.

התגעגעתי למגע שלו.

לשרירים שלו.

לזיפים שלו.

ללשון שלו.

לידיים שלו.

לעיניים שלו.

לשיער שלו.

כל הדברים שיכולתי איכשהוא להניח עליהם יד, ולהרגיש שהוא שם, והוא מוצק, ואמיתי.

פעם הוא היה מתקשר בכדי שאני אסביר לו איך מחליפים סדינים.

כיום... אפילו אם קבענו לצאת מחר, הוא לא יתקשר, הוא לא יבוא, לא באמת.

כאילו כל החשק, כל מה שהיה פעם נעלם פתאום.

אולי כי הלחצתי אותו קצת.

אולי כי הוא היה כל כך קסום, כך שהרשתי לעצמי לקרוא לו "שלי" מוקדם מידי, והוא נבהל.

כן, זה בטח זה.

איך אוכל אי פעם לקרוא לדבר היפה הזה שלי?

כאילו אין לו מספיק בנות שיזחלו אחריו גם בלי כל הפוצי הזה, שאני אינני יכולה להתאפק מלתת.

לוותר?

קשה מידי.