מציאות מדומה

אני רוצה לקבל משהו גם.

אני רוצה איכפתיות.. סוג של, לפחות.

נמאס לי שאני היחידה שמנסה.

ואני מוצאת בך סוג של מחסה.. והחיבוקים, כל כך טובים.

אני יכולה לעצום את עיניי ולחייך, לבטוח בך.

איך זה שאתם תמיד בורחים לי ככה? מה עשיתי לא נכון?

לא לחצתי יותר מידי. אולי לחצתי פחות מידי?

איך זה שדווקא אני מקבלת את הדפוקים?

או שפשוט אני פועלת קצת לא נכון?

כל כך הרבה שאלות.

ואפילו תשובה אחת אין להן.

פה בטח יהיה זמן טוב לסיים את הפוסט, אבל לא בא לי.

אני ממש צריכה עבודה.

ו... אני לבד מידי

הכל מסביב כל כך שקט, יותר מידי שקט.

אז נכון, אני בן אדם שצריך הרבה אקשן.

וגם נכון שאני פוגעת בעצמי על הדרך.

אבל החיוך הערמומי נשאר למשך יומיים או שלושה. זה נחמד.

בשביל מה אני חיה בכלל?

זה לא פוסט דכאוני, ולא מעודד התאבדות או הרג מסוג כלשהוא.

זו פשוט.. שאלה כללית.

בשביל הסקס? בשביל הכיף? 

בשביל האקשן? בשביל התקווה?

בשביל הצחוק?

בשביל ההורים, המשפחה, החברים שלי, החתול?

העתיד?

אבל אני לא יודעת מה יהיה בעתיד.

לא חושבת עליו כל כך הרבה.

אז.. בשביל מה, באמת?