בשלב מסויים אני מורידה חלק מהבגדים, כי תמיד חם אצלך במיטה. ובכלל, אני לא טיפוס לבוש במיוחד.

אתה מנשק אותי בעורף, איפה שעושה לי צמרמורות ברגע ונושם לי במקומות הרגישים ואז מסובב אותי אלייך ויורד.

אני גומרת, מתפוצצת לאלפי חלקים, מנותקת מעולם לכמה שניות. מסדירה את הנשימה ואתה נשכב לידי.

גם אחרי שנה כזו, אתה אף פעם לא מרגיש בנח לבקש ממני. אני מסתכלת עלייך ומחייכת, יודעת מה אתה רוצה ומחכה שתבקש.

אני נהנת מהעינוי הזה שאתה עובר יותר מכל דבר אחר שאנחנו עושים ביחד. אתה מבקש ממני ואני אוספת את השיער לקוקו ויורדת לך.

וזה נצח שאני זזה בקצב הקבוע, ואתה משתגע מאיך שאני עושה בדיוק מה שאתה אוהב ואיך שאתה אוהב. 

אתה מסתכל עלי מלמעלה, ואני יודעת שאתה צורב תמונות בראש ושואל את עצמך איך זכית. אני מכירה אותך כל כך טוב, זוכרת כל דבר שסיפרת לי- עלייך. עלי. עלינו.

אני מסתובבת. אנחנו שוכבים. דוגי, ואז קצת מסיונרית. אני שונאת מסיונרית איתך, ואף פעם לא למעלה. יש לנו פחות או יותר 3 תנוחות קבועות.

אתה גומר, מנקה אותי ונשכב לידי. אתה יודע לא לגעת בי אחרי. אנחנו מדברים על דברים לא חשובים, אתה מתעניין בי בצורה משכנעת מספיק כדי שאענה, רק כדי שלא תיווצר סיטואציה לא נעימה. סמול טוק מיותר כזה.

אני מחכה וכשאתה מוכן אנחנו עושים סיבוב נוסף. כשבא לי עוד אחד אנחנו מנהלים שוב שיחות לא חשובות, או בוהים בטלווזיה. אחרת אני מתלבשת והולכת.

אתה תמיד אומר לי לשלוח לך הודעה כשאני מגיעה הבייתה, אבל אף פעם לא באמת דואג לי. אף פעם לא שואל כשאני לא שולחת.

ובעצם, אלו יחסים אידיאלים. 

אתה מכיר אותי כמו שאפילו האקסים שלי לא הכירו. גורם לי להרגיש דברים שלא ידעתי שאני יכולה בכלל.

ועדיין, משהו שם לא סגור. לא לגמריי.