אני הימין הקיצוני, זה שקורא לטבח בערבים- ללא הבדלי גיל, מין, או דעה פוליטית.

אני זו שצעקה "שיכתשו אותם מהאוויר, הם לא שווים את חיי ילדינו" לאחר פיצוץ הנגמ"ש בבכי.

אני זו שמסרבת בכל תוקף למתן שטחים, עצם המחשבה מעלה בי את הכעס.

אני זו שהעבירה לחיילים הדרכות על רבין, בערה כשילדי 93 היללו אותו ואת מעשיו, והזכירה לכל את האוטובוסים שעפו באוויר.

את מחיר השלום.

אי שם, בשלהי המאה ה19 התעוררו התנועות הלאומיות באירופה. כל אחת רצתה לה מדינה.

ואני אומרת- הרי ערביי ישראל הם המסוכנים לנו מכולם. אלו שחונכו, גדלו, למדו, התפקחו. 

הם אלו שידעו לבקש שטחים. הם אלו שיבקשו ויקבלו מדינה ביום מין הימים.

ואין מי שיקשיב.

אז אני צועקת. חזק. שמישהו ישמע.

שימותו כולם. שישרפו, שיסבלו, שיחוו עינויים כאלו שאיש לא הצליח לשרוד ולהישאר שפוי.

ורצף הקללות האלו מתערבבות בדמעות, ובתמונות, לחומים שנפלו, ילדים רצים לממ"דים.

ואז אני רואה את התמונה הזו, אצל ערבי פלסטינאי עזתי בפרופיל.

צילום מסך של המילים האלו, שהן כמו שלי- אבל של מישהו אחר, בעברית שלי היפה והתרגום שלהן לערבית.

ושם הוא כותב לערביי ישראל, ממש מעל לצילום, שלא יטעו כי הם לעולם לא יהיו משלנו. שהנה להם ההוכחה.  

הוא כותב להם שיקומו, שיפעלו. שישתייכו.

ואני רואה ושותקת.

כי פתאום כבר אין לי מילים.