אני מודה.

אני פסיכופטית לא קטנה, טוטאלית בצורה מטרידה, קרזיונרית עם הפתיל הכי קצר שנראה מעולם.

אני לא מסוגלת לשמוע את המילה "לא" בטח ובטח לא בצמוד למילה "נכון", חולת שליטה שמנתחת כל דבר שקורה בסביבה שלי.

אני  תמיד מסתכלת קדימה, מפספסת באופן קבוע את ה'עכשיו'.

אני קיצונית כמעט בכל הדיעות שלי, ועם זאת ותרנית שמתייאשת מהר ובוכה כל כך בקלות.

לא מצליחה להבין, גם אחרי שנתיים (כבר כמעט וחצי) איך יכול להיות שאתה אוהב אותי כל כך.