הקטע הבא נכתב למען תחרות כתיבה בישראבלוג בה אני משתתפת.

לפני הכל אני חייבת להתנצל כמיליון פעמים בפנים מנהלת התחרות המדהימה, שנתנה לי את ההארכה שכל כך הייתי זקוקה לה ולא התלוננה אפילו פעם אחת על עצלנותי האיומה.

ולכם, קוראיי היקרים, נשאר רק לקרוא ולהנות :)

ז'אנר: דרמה/פסיכולוגי.

מספר מילים: 1312.

כשאני מתעורר בבוקר אני שומע את הטלוויזיה דולקת, כל יום. אני מכבה את השעון המעורר שמהבהב בעיני ולובש את החליפה הקבועה שלי, צועד באנטיפטיות ליציאה מהבית. אשתי עומדת מול המחבת - עליה פנקייק שמריח כמו סוכר וכמיקלים - ובוהה בעניין במסך הפלזמה מרחוק.
“כדאי שתמהר, מותק, אתה מאחר לעבודה.” היא אומרת כשאני ניגש לנשק אותה ומפנה את עורפה אלי בכוונה להמשיך לצפות בחדשות הבוקר היומיות שלה.  השיער שלה מריח כמו שמפו. עיני נתקלות בשעון השחור התלוי מעל הדלת, מורה על כך שהייתי אמור לצאת כבר לפני חצי שעה. שוב צריך לנסוע בפקקים. כשאני אומר לאשתי שאני יוצא לעבודה, היא רק מהנהנת ולא עונה; אני כבר רגיל לזה.
הדרך במעלית מתעכבת בגלל אישה צעירה וכמה ילדים שפשוט לא רוצים להיכנס פנימה ואני מספיק לקרוא מודעה קטנה שמפרסמת מרכז קיהלתי לתמיכה רוחנית. אין טלפון, רק כתובת. אני מגחך קלות כשאני מבחין שהמקום הזה נמצא במרחק יריקה מהמשרד שאני עובד בו. ממש אירוני לפתוח מרכז רוחני ונפשי ליד המקום שמדכא את עצם קיומם של שניהם.
מסתבר שהאישה הצעירה היא השמרטפית של הזאטוטים, והיא גם ממש גרועה בעבודתה. הם מתפרעים, צועקים וקופצים מצד לצד - כל זאת למרות אזהרותיה של הצעירה - עד שלבסוף הם יורדים בקומת הקרקע. את הירידה לקומת החניה אני עובר בשקט, מעיף מבט עייף אחרון אל השלט הצבעוני.
הכביש המהיר כמעט בלתי נראה תחת המוני המכוניות שעומדות ללא נוע עליו. התסכול שרוב האנשים היו מתרגזים ממנו בשעה שהם עומדים בפקק תנועה כבר הפסיק להשפיע עלי מזמן, אז אני פשוט נע במהירות שלושים קילומטר לשעה, עם הרבה עצירות, ושותק. פעם הייתי מדליק את הרדיו בקולי קולות וצועק החוצה שירי רוק ופאנק, מקבל מבטים מבוהלים ומזלזלים משאר הנהגים בתור הבלתי נגמר. זה היה עוד בימים שהייתי צעיר, שהייתי חי.
השקט שבשביל למשרד גורם לכל צעד קטן להישמע כמו רמיסה קולנית של שלג צחור. הכל לבן, הכל נקי. צמרות העצים מכוסות שמיכות טהורות, האדמה כמו קרחון גדול והאוויר קפוא ונקי. מי שחושב שחורף זו תקופה רומנטית, כנראה חווה חורף ביקום מקביל לשלי. הלובן (באופן מסוים גם האפרוריות) והקור החזק משדרים רק ניכור ובדידות. החלונות סגורים והוילונות מוגפים בכל הבתים והאנשים היחידים שפוסעים ברחובות ממהרים לעבודתם, צועדים בחוסר אנרגיה וחשק מוחלטים אל עוד יום עבודה מלנכולי. רק חלון ראווה אחד תופס את תשומת לבי, חלון שמתוכו בוקע אור כחול וכתום, ואפילו סגול. כתב גדול ומסולסל מתנוסס על הזכוכית השקופה,  “הגעת!”. אני מעקם את פני וממשיך לקרוא את הכתב הקטן יותר, שמתחת לכותרת הבולטת.
“אם את מרגיש שחייך הם יום אחד מתסכל שחוזר על עצמו שוב ושוב, שאין מטרה באופק ששווה לחיות למענה ובעצם - שנפשך דועכת וגוססת תחת האימפריאליזם שסובב אותה - הצעד הראשון שאתה צריך לעשות הוא להשיג תמיכה. והתמיכה שלך נמצאת מעבר לדלת.” מסביב לכיתוב המפתה ישנם איורים ססגוניים ומאירי עיניים, כאילו מסתכלים הישר לתוך נשמתי, כאילו הם כבר יודעים את התשובה למה שעלי לעשות.
אבל היום קצר והמלאכה ארוכה, ואני בטח כבר מאחר. שוב.
הדרך במעלה הבניין עד לקומה העשרים ואחת עוברת במהירות, ובמפתיע, לא בבדידות. שני גברים מהמחלקה הצמודה אלי צוחקים על ארועי הסוף שבוע אחד עם השני, ההומור שלהם מתבסס בעיקר על גסויות ושוביניזם. אני לא מבין מה מצחיק, ובמקום לנסות להשתלב בשיחה עיני פשוט עוברות שוב ושוב על עמודת הכפתורים הארוכה. עם צליל מוכר וקצר, הדלת נפתחת והשנים יוצאים החוצה ופונים למשרדם, אני אחריהם.
אוויר המזגן המלאכותי מעביר אותי מיידית מהישנוניות אל האפרוריות התמידית במשרד. דוריס, המזכירה, ממהרת להזכיר לי שאני שוב מאחר ושהבוס יכעס, ואני מהנהן ומתנצל כמו תמיד. היא מחייכת בביישנות ופונה לעבודת הניירת שלצידה, משחקת בטבעת הנישואין החדשה שלה.
בחוסר חשק, אני עובר ליד התאים הקטנים והתואמים של כולם בדרכי לשלי. כולם נראים אותו הדבר. חולצה לבנה, מכנס שחור מחויט עם ג'קט תואם, נעלי עור שחורות ועניבה שחורה גם היא. ואיך אפשר לשכוח את חוסר הרגש והמלנכוליות הכללית על פניהם של העובדים? פריט חובה, ללא ספק.
עשר שעות אני יושב במקומי ללא תזוזה כלשהי, מקליד מספרים בלתי נגמרים אל תוך מסך של שחור ולבן.

השעה היא שמונה בערב ובחוץ החשכה עמוקה וסמיכה כמו דיו. אני אוסף את חפצי ויוצא מהבניין, לא שוכח לשלוח חיוך מזויף לדוריס האומללה שעוד צריכה להישאר שם שעתיים שלמות, ומעיף מבט אחרון אל מרכז התמיכה הרוחני. הדרך הביתה מייגעת לא פחות מהדרך לעבודה, ואני מוצא את עצמי מדדה ישר למיטה בלי חשק לאכול שום דבר. אישתי בסלון צופה בתוכנית אירוח עם מנחה שלא מפסיקה לצעוק ולצחוק ולחבק אנשים, בולסת אוכל סיני שכנראה הזמינה בטלפון, פורצת בקריאות אנחה או תדהמה מדי פעם. שום דבר מיוחד.
המיטה עם המצעים הלבנים נראית כמו הזמנה לגן עדן ואני נכנס אליה בבגדי התחתונים ונרדם מייד.

כך עובר לו שבוע- אני מתעורר בחוסר חשק, מקבל חוסר סימפטיה מאשתי, יורד במעלית ובוהה במודעה, נוסע לעבודה (אם אפשר לקרוא לשלושים קילומטר בשעה נסיעה) וחווה עוד יום חסר ריגושים. עד שיום אחד המודעה נעלמה. אני עומד במעלית, לבדי, ועיניי עוברות מיידית אל מקום המציאותה של המודעה, אך היא כבר לא שם. ‘בטח אחד הילדים תלש אותה', אני חושב, אך גם אחרי שאני יוצא מהמעלית המחשבה לא עוזבת את ראשי. הדרך  בדיוק כמו בכל יום, שקטה ואיטית, אבל משהו השתנה בי. נכנס בי חשק בלתי מוסבר להיכנס למרכז הרוחני, עכשיו כשקיומו כבר לא בטוח כל כך. אני מחנה את המכונית, מוכן לפתוח בריצת ספרינט לדלת הצבעונית ועוצר את עצמי שניה לפני. אני מטיח את ראשי במשענת הכיסא וסוגר עיני, העייפות משתלטת על בהירות מחשבותי. כשעיני נפקחות, מגרש החניה מלא פתאום בעשרות מכוניות בדיוק כמו שלי, מתוכם יוצאים גברים לבושים חליפות זהות לשלי, עם שיער שנראה בדיוק כמו זה שעל ראשי.
הם אני, רק עשרות. אולי אפילו מאות. כולם צועדים בקו ישר אל הכניסה לבניין, יציבתם זקופה ושום רגש על פניהם. לעזאזל, לא ידעתי שאני נראה כל כך דכאוני בדרך לעבודה. אני יוצא מהמכונית ולא טורח לנעול אותה, רק צועד אחרי העקבות הזהות שנטבעו בשלג. כשהם מתחילים להעלם באופק, אני מגביר את מהירותי, ולבסוף נעצר, מתנשף. אני מחפש את הכפילים בעיני בכל מקום, בפראיות, אך אין שום זכר לקיומם. מבטי מופנה ימינה ואני מבחין באור הכחול והכתום והסגול שבוקע מהמרכז הרוחני שמודעתו נעלמה ממעליתי. ואז אני פונה לכיוונו.
הדלת נפתחת יחד עם קול פעמונים עדין וקשישה נמוכת קומה ומחויכת מברכת את פני עם ידיים מושטות. אורות מסנוורים אך חמימים מציפים את שדה ראייתי. ריחות- מתוקים וחריפים וחמוצים - נמצאים בכל מקום. ריחות אמיתיית, טבעיים. כבר עברו עשרות שנים מאז הפעם האחרונה שהרחתי באמת.
היא מורה עלי להתיישב על כיסא עץ עם משענת גבוהה ואני מציית מיידית; ככה זה כשעובדים במשרד גדול במשרה עלובה- מתרגלים לעקוב אחר הוראות.
“זה מקום שלא שופטים בו, מקום ללא טינה. הנח את ידיך בידי והרגע. אני אעשה את השאר.” היא אומרת בקול רך ושקט, אמהי אפילו. ידי מוצאות דרכן אל שלה כמעט באופן אוטומטי והמגע המחוספס של עורה הזקן מעביר בי תחושה של מוכרות וקרבה. אני עוצם את עיני ונכנס לאווירה המיסטית. היא לוחשת משפטים לא מובנים ולבסוף אומרת בקול, “בני, אם הייתה לך האפשרות לחיות את חייך בצורה אחרת, אפשרות להשתנות ולהתחיל מחדש- מה היית אומר?” אני עונה 'כן'.
לפתע העולם מסתובב במהירות סביבי ואני לא מצליח לפקוח את עיני, רק קולה של הקשישה החביבה מהדהד בראשי כמו תקליט שבור.

כשאני מתעורר בבוקר אני שומע קולות תקתוק של מכשירים רפואיים, ואני לא מבין איפה אני. אנשים לבושים כחול לבן נשענים לעברי, על פניהם ארשה מודאגת, אך באותו הזמן גם מלאת הקלה.
“איפה אני? מה קרה לי?” קול חרישי מוצא דרכו מגרוני והרופאים מחייכים לבסוף. אחד מהם מרים את ראשי ומצמיד לשפתי כוס מים קרירה. אני מסרב לשתות ושואל שנית את אותה שאלה, אך הם לא עונים.

בעודי עומד לפרוץ בצעקות זעם ותסכול, קשישה נמוכת קומה ומחוייכת נכנסה לחדרי, חיוך מוכר ואמהי מתפרש על פניה הקמוטות, “אתה בבית החולים. ניסית להתאבד בקפיצה מהבניין בו אתה עובד ונכנסת לקומה לחצי השנה האחרונה, אבל עכשיו אתה בסדר. פשוט נס. כנראה מישהו מלמעלה רוצה לתת לך הזדמנות לחיות מחדש, לא ככה?” היא אמרה וקרצה.
ולפתע חשבתי שראיתי אורות כחולים וכתומים וסגולים מקיפים אותה; כמו הילה.

התמונה שניתנה במשימה כהשראה לקטע. לקחתי את המשמעות לכיוון אחר לגמרי, אני מקווה שלא יותר מדי רחוק *מסמיקה*

נ.ב. הסיפור מתחיל בקרוב! באמת :(

נ.ב.ב. ערכתי את הקטע, היו שם כמה טעויות ממש מטופשות. ככה זה כשאין וורד שיתקן את הטעות שלך...