קודם כל, אני מוכרחה להודות על התגובות בפוסט הקודם. מעבר לעובדה שטרחתם לקרוא את קיטוריי ובזבזתם את זמנכם על כתיבת תמצות דעותייכם, נתתם לי גם אפשרות למצוא בלוגי סיפורים נהדרים. אז שוב, תודה!

ועכשיו למטרת הפוסט הנוכחי- נתקלתי בבלוג המסוים הזה ונרגשתי מייד. תחרות סיפורים- ובלי פרשות ורחמים? הייתכן? לרוע מזלי, התחרות כבר החלה והגיעו תוצאות השלב הראשון. את בקשתי להצטרף כבר הגשתי - ואין לי שמץ של מושג אם היא תסכים - אבל אני אפרסם בכל זאת את מה שניתן כמשימה ראשונה (קטע בנושא שיבה הביתה).

ורודים ועגולים/ א.א.בלאק

תמיד הייתה להם נטייה להתגלגל על השולחן, לקפוץ באומץ מגדותיו, לנחות על הרצפה וללקט המוני חיידקים על הדרך. כדורים ארורים. פתחתי את הקופסה בשנית, מנסה להתעלם מהרעד שעבר בגופי וניסה להשתלט לחלוטין על צלילות מחשבותיי. ושוב, כמו תמיד, ביצעתי את אותן פעולות.

אחת, שתיים, שלוש. ורודים ועגולים שכבו על הלבן הדהוי של השולחן, כבר מתכננים את דרך בריחתם מגורלם האכזר. הו כן, כמה ברוטאלית ומאיימת היא דרך העיכול של חולת נפש.

הבטתי בהם בשעמום אופייני ושלחת ידי (בפעם השלישית) אל הקופסה הקטנה והשחורה. אצבעותיי נברו בתוך הצילינדר הקטן והוציאו מתוכו, שוב, שלושה כדורים קטנים, משליכות אותם על השולחן. פניתי מייד לסדר את כולם בשורה מושלמת, עם רווחים סימטריים להפליא. בעודי שקועה במאמציי, הדלת נפתחה וקול מוכר נשמע.

"כבר לקחת את הכדורים להיום?" אמרה אישה לטינית בשנות החמישים לחייה, לבושה במדי אחות תכולים בהירים. ידיה היו שלובות ורגלה תופפה בעצבנות על הרצפה, אך לא הייתי מופתעת. אני אחת מהמטופלות הכי עקשניות שהיו להם אי פעם, ומה שכן הייתי מופתעת ממנו הוא שהם לא העיפו אותי עד כה על התנהגות יותר מדי רעה.

לא התאמצתי להסתובב אליה ופשוט מלמלתי את התשובה התמידית, "ברור", פותחת את מכסה הקופסה. לעזאזל, אני לא חושבת שהיא תיסגר שוב. יותר מדי שימושים במעט מדי זמן. ידעתי שמכסי הגומי האלה לא יחזיקו יותר מדי זמן אצלי. האחות הלטינית לא נשמעה משוכנעת מדי כשהיא נאנחה באיטיות ונכנסה לחדר בגרירת רגליים, "למה את חייבת להיות כל כך עקשנית?" סיננה בחוסר סבלנות בעודה חודרת למרחב הפרטי שלי, "פשוט תבלעי אותם, זה עד כדי כך קל!" את קולה רווי המבטא כבר שמעתי מקרוב. קרוב מדי.

יד ימין שלי מצאה דרכה  אל כתפה, כשהתאמצתי לדחות את נוכחותה מעצמי. בשלב הזה היא הייתה כבר אמורה לדעת שאני לא סובלת כשאנשים קרובים אלי מדי. אני זקוקה לחמצן שלי, למרחב התנועה שלי, ואני לא מוכנה לחלוק בהם עם אף אחד.

העניין הוא, שלא הקרבה המופרזת שלה אליי היא שגרמה לי לדמיין כמאה דרכים שבהם אוכל להשמיד אותה, אלא העובדה שכן לקחתי את כדוריי; אבל לא בבוקר. בשעה שבה התכוונה לגעור בי על חוסר היצמדותי למסלול ההבראה, התכוונתי לקחת את הכדורים הבאים. מה שהיא לא ידעה, הוא שכבר התמכרתי אליהם, והמצב הגופני שלאחר התפוגגות השפעתם גרם לי לרוץ ישר אחר חלוף ששת שעות ההמתנה אל הצילינדר האהוב עלי.

שלא תבינו אותי לא נכון, המנהג הטקסי והמוזר שבו אני נוהגת להוציא את כל הכדורים אחד אחרי השני ולהניחם על השולחן בפרפקציוניזם משונה, הוא לא סימן להיסוס. זה פשוט איך שאני מנהלת את חיי.

אז עכשיו תוכלו להבין למה רגשות זעם היו אלו שהתפרצו מתוכי.

"זוזי, אישה מטומטמת!" צעקתי עליה, לא מודעת לעוצמת קולי. התרוממתי במהירות מהכיסא בשביל לגלות מבט מפוחד על פניה, קמטים עמוקים חקוקים בעורה השחום. היא ענתה לי ואף ביקשה עזרה מבחוץ, אך כל זה לא היה משנה. כל גופי רעד וזיעה קרה החלה לנטוף מעורי היבש, צלעתי בעייפות אל חדר השירותים הקטן הצמוד לחדר והתקשיתי לפתוח את הדלת. הידית נראתה פתאום כל כך כבדה.

כשהצלחתי לבסוף, נכנסתי וטרקתי את הדלת מאחוריי, נועלת אותה מייד. גם אם חיי היו תלויים בזה, לא הייתי מצליחה להתחבא בחדר. היו בו רק מושב אסלה מזוהם,שנהגתי לכסות את הפלסטיק הלבן עליו בשכבות רבות של נייר טואלט, וכיור; גם הוא מזוהם לא פחות. לפחות המים היו נקיים.

ניגשתי לכיור ומשכתי בשרוולי, פותחת את הברז מבלי לתת לידיות לגעת בעורי, שוטפת את ידיי באובססיביות. הרגשתי מעורפלת מדי בשביל לשטוף אותן כראוי, לכן עזבתי את הברז מבלי לסגור אותו והתיישבתי לבושה על האסלה. ונרדמתי.

כשהתעוררתי לא היו קולות דפיקה על הדלת ולא צעקות מבחוץ, רק שקט. תהיתי לעצמי אם האפוקליפסה הגיעה וכולם עזבו או נהרגו, חוץ ממני. חשבתי לעצמי כמה זמן עבר מקודם, וכנראה שעבר זמן רב, כי הרגשתי כמו עצמי שוב.

הקולות המשונים הגיעו כמו נחמה, מתלחששים אחד עם השני במסתוריות מפתה. חלקם מוכרים, חלקים חדשים, הם כיבדו אותי מחדש בנוכחותם. התגעגעתי אליהם.

סגרתי את עיני ונתתי לעצמי ליפול אל תוך החוויה המוכרת, וכשפקחתי אותן בשנית, כבר לא הייתי בחדר השירותים המיניאטורי והמצחין. הייתי בגדת נחל עם יער קטן מאחוריי, ריח הטריות הציף את אפי בסוריאליסטיות שאפילו לא הייתה אופיינית לי.  ראיתי ילדים שוחים בתוך המים, צוחקים וצוהלים וערומים כמו ביום היוולדם. השמש הצהובה נחה על מרקע כחול עז, מחממת את הפעוטים  בנדיבות חסרת מאמצים. היא הייתה פשוט מושלמת. אפילו ציוץ ציפורים בנאלי אבל מקסים נשמע למרחקים. השפלתי מבטי וראיתי שגם אני, כמותם, שוב ילדה ושוב ערומה, כפות רגליי עמוק בתוך האדמה הפורייה והקרירה. רציתי לרוץ אליהם, להשתלב בשלמות בנוף הפסטורלי, אבל החלטתי לתת לעצמי רגע.

רגע להתפוגג בתוך המציאות שלי. כן, מציאות. האמת היחידה שהאמנתי בה, האמת שלעולם לא הצליחו לקחת ממני, ולעולם לא יצליחו. גם הכדורים הקטנים והורודים לא יוכלו למחוק את שגעוני, לא משנה מה המרשם טוען. כי ציוץ הציפורים העדין, הצחוק השובב, החום המלטף, וההרגשה שכל אלו נתנו לי- היו יותר אמיתיים למעני מכל דבר אחר בעולם.

כשעצרתי את עצמי לרגע כדי להשתקע בנבכי נפשי, במלוא האירוניה, עיני נתקלו על חפץ מלאכותי עשוי עץ. הוא היה תלוי גבוה על אלון עבה, עם סולם קטן מוביל לעברו.

בית, בית קטן.

מאוד מקווה שאהבתם!

דרך אגב, אין לי זמן לעבור על הטעויות, לכן אני מאוד אשמח אם תתקנו אותי במידה ויש כאלו.

אוהבת המון,

אליס איימי בלאק.