כשנולדתי אז תמיד הייתי עם ההורים.

כשהגעתי לגיל גדול יותר הכניסו אותי לחדר עם אחותי הגדולה.

בגיל 8 הבנתי שאני לא מסוגלת לישון איתה ועברתי לסלון.

במשך 12 שנה ישנתי בסלון.

לפני שנתיים ההורים קנו ספה חדשה, אחת שאמרו שצריך להתחשב בי כי אני ישנה עלייה.

אחרי קצת פחות משנה התחילו לי כאבי גב חזקים.

עברה עוד שנה והכאבי גב מפריעים לי בפעילויות יומיומיות אבל הוא לא עושה כלום.

עברו כעשרה ימים מאז שאחותי יצאה מהבית.

סידרתי, ניקיתי, קירצפתי, כל זה בזמן שיש לי אלרגיה נוראית לאבק.

העיקר להפוך את החדר מהחדר של אחותי - מבולגן ולא נקי למקום שאוכל לשהות בו יותר מ5 דק' כדי לבחור מה ללבוש בבוקר.

היום, ניגשתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה להחליף את הארונית הענקית שיש לי בחדר.

היא מתחילה בשולחן עבודה, מעליו יש מדף לחפצים קטנים, מעליו יש 2 ארוניות איחסון שסגורות בדלתות.

מצידו הימני יש 3 מגירות, מעליהן מדף שאין בו כלום, מעליו מדף שיש בו מערכת סטריאו, מעליו מדף שיש בו ספרים שאף אחד לא נגע בהם כ10 שנים ומעליו ארונית עם דלת סגורה שבתוכה יש ספרים.

מצידו הימני הנוסף, נמצא מדף גדול וריק (מתחת לעמדה של המחשב), מעליו מדף גדול ששם המחשב, מעליו מדף גדול עם מדפסת ומעליו מדף גדול עם הרמקולים של המערכת.

וכל זה מחובר.

החדר גם ככה קטן נורא, 8 ממ"ר פלוס ממ"ד אז הוא בכלל קטן משאר החדרים בבית.

עד שכבר יש לי פרטיות הוא גם חוסם לי את החופש לעשות בה מה שאני רוצה.

להפוך את החדר לבאמת "החדר שלי".

נמאס לי שהוא חוסם כל דבר שרוצים לעשות בבית, הארון הענק בסלון, "החדר שלי", להחליף את הספה בסלון, להחליף את השולחן בסלון ועוד ועוד.

אז נמאס לי לקבל אישורים וללכת לדפוק את הראש שלי מולו.

הפעם הקרב הזה יהיה שונה.

הפעם אני מוציאה ומכניסה מה שאני רוצה בין אם זה ימצא חן בעיניו ובין אם לא.

אבא,

תודה שגרמת לבת שלך להתייסר ולבכות על הפרטיות שלה במשך 12 שנה.

תודה שאפשרת את השינה שלי בסלון במשך 12 שנה.

על כל בכי שהיה לי על כל דבר שרציתי לשנות משהו.

על שחסמת לי את הביטוי בכל דבר.

אחת שנמאס לה מהחיים בבית,

ליסה.