היא ניצבה אל מול אנשב העצום. עיניה הצלולות מביטות מבעד לזכוכית הבוהקת ממאור האחרון של החמה, מושיטה ידה וברוך מעבירה אצבעותיה הדקיקות על פני החלון. היא לא ראתה דמותו, אך בלבה חשה בפעימות רוחו, חיוך עלה על שפתי קינמון. רוח קלה ריחפה אל האולם, משחקת בשמלתה התכולה, מלטפת כתפיה השבריריות והחשופות...בחלל התנגנה דממה. הנערה הביטה אל הרקיע. המלאכים משכו במכחולים שמימיים ולפניה התגלתה יצירת האל. העלטה לפתה בקצוות האופק, ציפורי אהבה אחרונות פרשו כנף וזמרן נאלם במרחבי המרום. סהר חיוור עלה, קרניו מאירות דרכי מסתורין בשדה רקיע זרוע הון תועפות כוכבים; היא פשקה שתפיה קלות, דמעת קריסטל זחלה במורד לחייה, נוצצת בחשכה. הלכת רחוק מדיי.

-

אני מסתכלת עליכם, מהססת, ובמהרה שבה על עקבותיי. אני שומעת אותכם, והבעת בוז מתפשטת על פניי, מסבה מבטי. אני רואה אותכם צועקים לי, ואני בוחרת לאטום את אוזניי, כי מאסתם. יושבת על פני האדמה, תחת צלו של העץ ולא בטוחה מה אני מרגישה.

כמה אירוני, שהאנשים הקרובים ביותר, הם בעצם רחוקים מכם. ואולי אני באמת יוצקת מסכה לפניי, ואני לא מתביישת בכך, כי לולא מסכות, בני האדם היו ניתצים לאלפי רסיסים לפני זמן רב. כמה קיטשי למען האמת לומר, שהאנשים שחשבתי שאמורים להכיר אותי הכי טוב, לא מכירים אותי בכלל, ספק בוכה, ספק צוחקת.