הסתכלתי עליה ממרחק, מבעד למסך עשן הסיגריות הכחלחל שנטווה בינינו כמו קורי עכביש.
היו שם מאות אנשים אבל לא ראיתי אף אחד באותו רגע, רק אותה.
אותה ישיבה, אותו שיער, אותו סגנון לבוש, אותו חיוך שמספר סיפור עצוב.
הסיגריה בידה רמזה שיש לי טעות בזיהוי,
הרי שנינו היינו כל כך נגד עישון לפני שנה, כשעוד היינו ביחד.
האם זו היא בכלל?
אחרי שנכנסתי עם מספר חברים למועדון הרועש והומה האדם (בכל זאת איחרנו בשעה בערך(
נדחסנו למקום סביר ליד הבר, משם היה ניתן לראות בחצי עין את הלהקה על הבמה.
תוך כמה דקות אירגנו בירות והתחלנו להיכנס לאווירה המיוחדת הזאת,
שכל כך קל להתמסר אליה ולאבד את עצמך. אווירה של הופעת רוק.
אחרי חצי שעה מההופעה המרתקת נזכרתי בתקופה בה רק הכרתי את הלהקה ההיא,
לפני יותר משנה, כשעוד הייתי איתה.
אחרי שנפרדנו היא אמרה שהייתה במספר הופעות שלהם.
חשבתי לעצמי, מה מונע ממנה להיות כאן עכשיו?
אחרי סריקה מהירה בהמון שהציף את המועדון זיהיתי אותה.
בפינה הרחוקה של המועדון, אור חזק ומהבהב נזרק לכיוונה.
הרגשתי שזו היא, היחידה שלא רוקדת לצליליי הלהקה,
היחידה שמפנימה אותם בשקט ומרגישה זרה. בודדה.
זה בדיוק מה שכבש אותי אצלה לפני שנתיים,
העצב התמידי הזה שכל כך רציתי להציל אותה ממנו.
עכשיו, פשוט כאב לי עליה. על הכישלון שלי.
לקראת סוף ההופעה, בעיצומו של אחד השירים הרגשתי כאבים עזים בחזה.
הסטתי מבטי מהלהקה והסתכלתי –עליה- לרגע, הכאבים הפכו לדקירות של ממש.
לא היה קשה לנחש את הסיבה, התמונה עלתה בראשי כמו פלאשבק.
השפלתי מבטי ועצמתי את עיניי, לרגע הפסקתי לנשום והבירה כמעט נשמטה מידי הימנית.
התמסרתי לזיכרון ההוא, חוויתי אותו מחדש בכל הכוח, עם המוזיקה שנשמעת כאילו מתוכו.
אדם חכם אמר לי פעם שזו הדרך היחידה לשחרר. לסגור מעגל.
ראיתי את עצמי על המיטה שלי בבית הקודם, שנה אחורה. זמן בו האוויר היה כבד יותר.
חור שחור שלא יתמלא אף פעם נמצא במרכז החזה שלי, עיגולים שחורים במקום עיניים,
שומע את אותו השיר שמתנגן ברגעים אלו בהופעה, השיר שנגע בי, ששרט אותי.
שהוציא ממני דמעות מרות של ייאוש. את אותן דמעות ראשונות שלאחר הפרידה.
נזכר איך החזקתי את הראש, כשהדמעות זלגו אל הריצפה ולא רציתי להפסיק את הכאב.
הוא היה הדרך היחידה שלי לחוות אותה שוב, כך האמנתי בכל נפשי.
לא מוכן לשחרר. מוכן שימשיך לכאוב לנצח.
אווץ'! - חבר שעמד לידי צעק לפתע, פקחתי את עיניי והרגשתי איך אני נזרק חזרה אל ההווה.
"אחי שרפת אותי עם הסיגריה! שים לב למה שאתה עושה..",
הצטערתי וזרקתי את הסיגריה אל תוך הבירה הרבע מלאה שהייתה בידי השניה.
הסתכלתי על הלהקה, אשר עדיין ביצעה את אותו השיר שפעם היה בו את הכוח לכבות אותי לגמרי.
חיוך עדין עלה על פניי, הרגשתי איך עכשיו אותו שיר כבר כמעט ולא משפיע עליי.
החזרתי מבטי אל מי שהייתה הדבר הכי קרוב לאושר שידעתי מימיי,
לפתע כל שיכולתי לחוש היה בוז.
כלפיה וכלפי עצמי על שביזבזתי שעות על ימים על חודשים,
בניסיון נואש לאחות את הקרעים שעשתה במציאות שלי,
שהייתה הרמונית לגמרי לפניה.
כשההופעה נגמרה לא טרחתי אפילו להביט בה כשעברה כמה מטרים ממני.
בצורה אירונית ידעתי שאפילו את זה היא לא שווה עכשיו,
ואם אחרי הכל זו לא היא, אז הבחורה שדומה לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
