החיים המשעממים

יום שבת האחרון היה היום האחרון של חודש הרמדאן. כל האנשים בכפר היו עסוקים בהכנות לחג ובאוויר היה ניחוח של חג והאווירה בכפר הייתה כיפית ונפלאה. לקראת הצהריים הכל התנפץ עת ירה אחד התושבים בכפר באח שלו. הם רבו על מקום חניה בחצר הבית ואז אחד האחים שמשרת בצה"ל רץ לדירה שלו והביא נשק וירה באחיו. הוא פצע אותו בצורה בינונית.

מה שמבאס שהאנשים הללו יהיו השכנים שלי בעתיד.

ביום שני, היום השני של החג, הייתי עם המשפחה שלי והבת של סבא שלי באירוע משפחתי בנצרת. בדרכנו חזרה לכפר עצרתי ליד אחת המסעדות על מנת לאכול שווארמה. ירדתי מהרכב על מנת להזמין שווארמה והם חיכו לי בתוך האוטו, בעודי ממתין בתור שמעתי צעקות ליד הרכב שלי, הסתכלתי החוצה ופתאום ראיתי קטטנה ענקית של אנשים שמתקוטטים ממש ליד הרכב שלי. אחד מהם אחז סכין בידו ורצה לדקור אדם אחר והוא התחיל לרדוף אחריו. גם אבנים התעופפו באוויר כמו באינתיפאדה. הייתי בהלם וישר חשבתי על משפחתי שחיכתה לי באוטו אבל לא העזתי להתקרב. לאחר כמה דקות האירוע הסתיים, חזרתי לרכב שלי וכולם היו בהלם. הן סיפרו לי שהן נעלו את הרכב והנמיכו את הראש שלהן מחשש לפגיעה. למזלנו הילדים היו ישנים והם לא ראו את המחזה המצמרר.

לא הצלחנו לאכול את השווארמה ואשתי השליכה את הבגט שלה מחוץ לרכב. היא התבאסה ואיבדה את התאבון.

ביום שלישי, היום השלישי לחג החלטנו לטייל ביחד עם הגיסות שלי והילדים שלהם. נסענו לחי-פארק בקריית מוצקין (ובדרך נזכרנו שיש יום הולדת לנסיך הקטן). אחרי בילוי כיפי ומהנה בחי פארק החלטנו לנסוע לסח'נין בכדי לאכול באחת המסעדות שנמצאת בקניון של סח'נין. כשהגענו לשם ראינו בכניסה לקניון  קטטה גדולה. המון צעירים רבו אחד עם השני והשומרים של הקניון ניסו להפריד ביניהם ללא הצלחה.

החלטנו שאנחנו לא נכנסים לקניון והמשכו למסעדה אחרת בכפר "דיר חנא" שנמצא ליד סח'נין.

הגענו לדיר חנא. נכנסו למסעדה והתיישבו ליד השולחנות ופתאום אנחנו שומעים יריות. לאחר בירור קצר התברר לנו שהתפתח קרב יריות בכפר בין צעירים מהכפר לבין צעירים מהכפר הסמוך עראבה (מדובר בריב מתמשך שגבה כמה קורבנות). הפעם החלטנו שאנחנו אוכלים מהר ונוסעים הביתה. אחד האחיינים של אשתי (בכיתה א') היה בהלם ולא אכל כלום.

הזמנו אוכל, ומיד כשאכלנו את המנה הראשית החלטתי לעזוב את המקום ולנסוע בחזרה לכפר - לבית שלי, המקום הכי בטוח. 

ביתי הוא מבצרי. כמה נכונה האמרה הזאת במיוחד בימים אלו.

* אזהרה: פוסט זה מכיל תמונות באיכות ירודה.

שווה להיות הורה. זה לא קל, והרבה פעמים אתה מקריב מעצמך על מנת לטפל בילדים שלך ועל מנת להבטיח שהם יגדלו כמו שצריך. והרבה פעמים אתה מרגיש חסר אונים, במיוחד כאשר אחד הילדים חולה ואתה רוצה להיות חולה במקומו ואך ורק שהוא לא יסבול. כמובן שהילדים פוגעים בזוגיות שלנו ובמצב שלי הם גם פגעו בחיי המין שלי ושל אשתי מאחר ואין לנו מספיק זמן פנוי כמו קודם ומאחר ושני הילדים שלנו ישנים איתנו באותו חדר.

למרות כל זאת שווה להיות הורה, שווה ועוד איך.

והנה אני מקבץ בפוסט הזה כמה רגעים שבהם אני מרגיש שבאמת שווה להיות הורה למרות כל המגרעות שיש להורות:

1.     כשהילדה שלי באה אלי כל יום בבוקר ואומרת לי :"אבא, תסתכל! אני גדולה ואני יכולה ללכת לגן לבד. תסתכל אבא, נכון שאני גדולה".

2.    כשאני והיא ממציאים כל שבוע סוג חדש של נשיקה. "נשיקת מתפוצצת באוזן" – "נשיקה על העפעף" – "הנשיקה הכי גדולה בעולם" – "נשיקה מרחוק" – "נשיקת לילה טוב" – "נשיקת אף" ועוד ועוד. כמובן שאנחנו משתדלים להתאים לכל נשיקה סיטואציה מסוימת.

3.      כשהיא משחקת עם הנסיך הקטן והצחוק שלו ממלא את כל הבית.

4.      כאשר אני והיא צופים בסרטונים מצחיקים ביוטיוב או בקליפים של שירי ילדים.

וכך זה נראה ( אלו לא אנחנו אבל הם מזכירים לי את מה שאני עושה עם הילדה ):

5.      כאשר היא באה אלי ומבקשת שאני אצלם אותה. כך סתם, היא  רק רוצה שאני אצלם אותה.

6.   כאשר היא יודעת שבימי שישי אני והיא נשארים בבית לבד ושאני מכין לה ארוחת בוקר. ומדי שבוע היא מחכה ליום הזה והיא יודעת שאני אפנק אותה בארוחת הבוקר.

7.      כאשר הנסיך הקטן מחבק אותי ומתחיל לנשוך לי את האף ולצחוק צחוק ממזר כזה "הנה, נשכתי לך את האף".

8.      כאשר היא יושבת לי על הברכיים ומספרת לי מה שעובר עליה בגן ואת מה שלמדו.

9.    כאשר אנחנו עושים קניות והמוכרות נדבקות לנסיך הקטן כמו מגנט ומתחילות לדבר איתו ולהחמיא לנו על כמה הוא יפה וחתיך.

10.  כאשר הנסיך הקטן פוגש תינוק אחר בן גילו והוא משחק איתו ומראה לכולם שהוא יותר חכם מהתינוק השני.

11.  כאשר הנסיך הקטן משחק בבובות של האחות שלו ודוחף את העגלה של הבובה שלה.

כהורה, נדמה לי תמיד שהבכי של הנסיך הקטן הוא אותו דבר בכל פעם. לעומתי, אשתי יודעת להבחין בין "סוגי בכי". כך יוצא שלפעמים כשהוא בוכה היא ישר מזהה את סיבת הבכי ומסבירה לי שהוא "רוצה לישון" או "רוצה שמישהו ישחק איתו" או "רוצה לצאת מהבית" או "רוצה לאכול" והכי מפתיע כשהיא מזהה על פי הבכי שלו "שהוא רוצה לשתות", וכשהוא שותה והבכי שלו נפסק אני נשאר המום ועם פה פעור וחושב לעצמי "איך לעזאזל היא ידעה שהוא רוצה לשתות??". אין לי הסברים.

לא יודע אם הכישרון הזה הוא דבר אלוהי שאלוהים נתן לנשים או משהו שנרכש עם הזמן ועם הניסיון. בכל מקרה, לי נדמה שזה כישרון מיוחד לנשים ולאמהות בפרט, ושאנחנו הגברים אין לי את האינסטינקט הזה.

והנה לכם עוד דוגמא מאתמול שהותירה אותי עם פה פעור ועל לחי שירדה על למותן:

אתמול בלילה אחותה של אשתי פונתה לבית החולים לאחר שהיא חשה בצירים ובכאבי לידה. גיסתי החליטה שהיא לא רוצה להודיע לחמותי מאחר והיא לא רצתה להטריד אותה ולהפחיד אותה, שכן חמותי היא מסוג הנשים שברגע שאחת מבנותיה נכנסות לחדר הלידה היא מתחילה לבכות ומפלס הדאגה אצלה עולה וכך גם לחץ הדם. ועל מנת לחסוך ממנה את כל הסבל הזה החליטה גיסתי שלא להודיע לה והיא רק הודיעה לאחיות הנשואות שלה.

באופן מפתיע לחלוטין, חמותי התקשה לאשתי ושאלה אותה אם גיסתי נמצאת בבית חולים. אשתי ישר הכחישה וחמותי אמרה לה "אני יודעת שהיא בחדר לידה, יש לי הרגשה כזו" ושוב אשתי הכחישה את זה. היא גם התקשרה לגיסתי וגיסתי הכחישה את כל העניין ואמרה לה שהיא בבית ושהיא רוצה לישון. מאחר וחמותי לא האמינה לאשתי היא התקשרה אלי ואני שוב הכחשתי והיא חזרה שוב על הדברים שלה ואמרה שהיא בטוחה שגיסתי נמצאת בבית החולים, והיא אמרה לי "אני אם, ואני יודעת, יש לי הרגשה שהיא הלכה לבית החולים". וכמובן שההרגשה שלה הייתה צודקת.

אבל איך לעזאזל היא ידעה?? אין לי הסבר. 

 ואיחולי שנה טובה לכולם.