החיים המשעממים

אתמול אשתי נסעה בשש וחצי בבוקר לרמת השרון לצורך השתלמות בעבודה ואני והילדים נשארנו ישנים בבית. בסביבות שמונה בבוקר התעורר הנסיך הקטן , לאחר כרבע שעה הערתי את נאנא, הלבשתי אותם (פעם ראשונה שאני מלביש את הנסיך הקטן על הבוקר, הוא מה זה נהנה והיה צייתן ), שלחתי את נאנא להוריה של אשתי ואת הנסיך הקטן להוריי (פעם ראשונה שאשתי מסכימה להשאיר אחד הילדים אצל הוריי), אכלתי ארוחת בוקר מידי אמא (פיתות בזעתר, פיתות עם גבינה תוצרת בית ודבש תוצרת בית) ויצאתי לעבודה (לא לפני שאבא נזף בי וטען כי השיער של הנסיך הקטן ארוך מדי ולא מסודר).

בסביבות שש וחצי בערב אספתי את אשתי מתחנת האוטובוס ונסענו לאסוף את הילדים, ובדרך הצעתי לה לגמול את הנסיך הקטן מיניקה. אמרתי לה שהוא לא ינק לאורך כל היום והוא אכל די בסדר (אמא מתייחסת אליו כאל אווז ) ושזו הזדמנות טובה לגמול אותו ולהתחיל להתמקד יותר בהיריון שלה, שכן היא מתרשלת בעניין זה עד כדי כך שהיא עדיין לא עשתה בדיקות דם, עדיין לא רשמה את ההיריון שלה בקופת חולים או בתחנת טיפת חלב ועדיין לא עשינו אולטראסאונד.

אז סיכמנו בינינו שהוא צריך להיגמל, ושהשותפות ביני לבין הנסיך הקטן בנכסי צאן הברזל מתפרקת.

אל תשאלו אותי על הלילה שעברה עלי. אני די עייף, לא הצלחתי לישון מרוב הבכי שלו, אשתי בקושי ישנה, אבל לשנינו ברור שהצעד הזה הוא צעד מתבקש, שכן אין לנו ברירה.

אשתי גם סובלת מהחלב שהיצטבר והיא אומרת שזה כואב לה, הן רגשית והן פיזית. הצעתי לה לשאוב אבל היא אמרה שזה אסור, כי אז החלב מיוצר שוב (אני לא בטוח בזה).

לא יודע איך יעברו עלינו הימים והלילות הקרובים, אבל אני מקווה שהם יעברו בשקט ושהנסיך הקטן יבין די מהר שחלב שותים מבקבוק ולא מאמא.