החיים המשעממים

אתמול בלילה קיבלתי שיחת טלפון בהולה מאחד הלקוחות שלי. הוא סיפר לי שרישיונו נשלל על ידי שוטר בעקבות כך שהוא עבר עבירת אי מתן זכות קדימה, ושהוא מוזמן היום בשעה 11:00 לשימוע בפני קצין משטרה לפני מתן החלטה על פסילת רישיונו לתקופה של 30 יום במה שנקרא פסילת מנהלית. הוא ביקש שאני אייצג אותו בשימוע.

מיד התחלתי להפעיל את כל הקשרים שיש לי באותה תחנת משטרה ודיברתי עם אחד השוטרים על מנת שהוא יעזור לי. כך זה בעבודה מהסוג הזה, אם אתה רוצה להצליח אתה צריך להיות מקושר בכל חור. אותו שוטר הבטיח לעזור לי והוא אמר לי שהוא ימליץ לקצין להחזיר את הרישיון ללקוח שלי.

מעודד מהעזרה של אותו שוטר, ביטלתי את כל הפגישות שהיו לי במשרד והתייצבתי בתחנה ביחד עם הלקוח שלי בשעה 10:30 בניסיון להידחף בין האנשים ולגמור את כל העניין מהר מאוד. אבל מהר התברר לי שתוכניות לחוד ומציאות לחוד.

דבר ראשון היינו צריכים למצוא את החדר של אותו קצין. עבודה שנתבררה כלא קלה בהתחשב בכך שעל ההזמנה לשימוע לא היה רשום מהו שמו של הקצין שאמור לערוך את השימוע. כתוצאה מכך, כל שוטר ששאלנו אותו שלח אותנו לחדר אחר. בסופו של דבר, ולאחר כחצי שעה הגענו לחדר שאמור להיות ה"חדר הנכון" ושם חיכתה לנו הפתעה; החדר היה סגור ולא היה שם אף אחד. שוב התחלנו להסתובב בתחנה על מנת לחפש את אותו קצין, אבי שמו, עד שבסוף נאמר לנו שאבי בישיבה ושהוא יחזור בעוד 5 דקות.

חזרנו לפתח משרדו של אבי, שהיה מחוץ למבנה התחנה במה שנארה כמו החצר האחורית של התחנה בקרבת החניון של רכבי המשטרה. המקום לא היה מוצל ברובו, לא ממוזג והכי נוראי שלא היו שם כיסאות ישיבה.

עמדנו שם בחום הכבד וחיכינו לאבי; אני, הלקוח שלי ועוד שני בחורים.

לאחר שהמתנו 5 דקות, ועוד 5 דקות, ועוד רבע שעה, ועוד רבע שעה מבלי שאבי יבוא, ולאחר שהתעייפנו מהעמידה בחום לא הייתה לנו שום ברירה אלא להתיישב על הרצפה. אז, עברה לידינו שוטרת נחמדה, היא שאלה מה אנחנו עושים כאן והסברנו לה שאנחנו ממתינים לאבי מזה כשעה. היא נדהמה  ואמרה לנו: "שאנחנו לא צריכים להמתין כמו זבובים בחום ועוד בישיבה על הרצפה". היא הציעה לנו לפנות למפקדת התחנה ולהתלונן בפניה על זה.

אף אחד מאיתנו לא היה אמיץ מספיק על מנת לפנות למפקדת ולהתלונן לה, לא משום שאנחנו פחדנים אלא משום שכולנו פחדנו מהשלכות הדבר הזה על השימוע, שכן שוטר שאתה מתלונן עליו למפקדת שלו לא יהיה נחמד אליך והתוצאה של השימוע תהיה ידועה מראש.

לאחר מכן, הצטרפו לתור הממתינים עוד שני אנשים, גבר ואישה. האישה אמרה שהיא לא מוכנה להמתין ושהיא תעשה להם בלגן, ונעלמה בתוך התחנה.

בזמן שהמתנו הופיע אותו שוטר שדיברתי איתו בלילה, הוא אמר לי שהוא טיפל לי בנושא. לאחר מכן הופיע שוטר נחמד מאוד שלא היה מרוצה מהמצב שלנו, הוא מאוד התרגז מהיחס שאנחנו קיבלנו ואמר לנו שהוא יחפש אם יש קצין אחר שיוכל לטפל בנו. בעבור כמה זמן חזר אותו שוטר אלינו ואמר לנו שיש קצין שיוכל לקבל אותנו, אבל הוא לא שייך לתחנה אלא הוא שייך למתנ"א (משטרת תנועה ארצית). הוא אמר לנו שלא כדאי לנו ללכת אליו כי "אין מה לדבר איתו". הוא פנה אלי ואמר לי שיש שוטר שהמליץ על הלקוח שלי ושכדאי לי להמתין לקצין בשם עוזי כי הוא יותר נחמד ואפשר לדבר איתו ושלא כדאי לי להיכנס לאבי.

לאחר שעתיים המתנה בחום הכבד, שבהם נוכחנו לדעת שהשוטרים לא עושים כלום בתחנה מלבד לבלות בחדר האוכל, לעשן בחניון בחוץ או לחפש אחד את השני, בא אלינו שוטר ביחד עם אותה אישה שאמרה שהיא תעשה להם בלגן והתחיל לצעוק עלינו. הוא שאל: "מי זה הבן האדם שרוצה עוזי ולא רוצה אבי??", ואני עניתי שזה אני, אז הוא אמר לי אני אבי ואני "אטפל" בך עכשיו, או משהו כזה.

הוא נעלם לתוך התחנה עם אותה אישה (כנראה שהוא מכיר אותה ) ולאחר מכן חזר לחדר שלו, והוא התחיל לצעוק שוב עליי. לא נותרתי חייב לו. אמרתי לא שאין לו כל זכות לצעוק עליי, והוא אמר לי "ש שש ששש שששש", אמרתי לו שאיש כמוהו לא יגיד לי "שש ששש ששש שששש" ושאם צועקים עליי אני לא נותר חייב לאף אחד, כולל לקציני משטרה, אז הוא נכנס לתוך החדר שלו והתחיל לקרוא בשמות הנוכחים ולהכניס אותם לשימוע. ולמרות שאני הייתי אמור להיות הראשון, הוא הכניס את הבחורה תחילה.

בעקבות זאת החלטתי לעלות למפקדת התחנה ולהגיש לה תלונה על זה שאנחנו יושבים על הרצפה בחום, על זה שאנחנו כבר ממתינים יותר משעתיים מבלי שאף אחד יטפל בנו, על זה שאבי התחיל לצעוק עלי ועל זה שהוא הכניס את הבחורה למרות שהיא הגיעה אחרונה ולמרות שהיא הייתה מוזמנת לשעה 11:30.

עליתי למשרד מפקדת התחנה, וביקשתי לפגוש אותה. בדרך אליה הייתי צריך לעבור דרך המזכירה שלה, שגם היא שוטרת. המזכירה שאלה אותי מה אני צריך אז סיפרתי לה מה קרה לנו והיא סירבה להכניס אותי למפקדת. אמרתי לה שאני לא באתי מעצמי אלא שיש שוטרת ששלחה אותי על מנת להתלונן בפני מפקדת התחנה. היא התחילה לצעוק כמו גורילה, וגירשה אותי ממשרד המפקדת ואמרה: "תחזור לאותה שוטרת ותגיד לה שאני אראה לה מה זה". חלקכם יגידו שאני מגזים אבל בחיי שהיא אמרה לי את המשפט הזה. אז גררתי את רגליי וחזרתי לפתח החדר של אבי והתחלתי להמתין, לא לפני שהכנתי את הרשמקול שברשותי על מנת להקליט את אבי במידה והוא יצעק עליי שוב. 

לאחר שאבי הכניס את כל האנשים שהיו שם, ושכאמור הגיעו אחריי, הגיע התור שלנו לאחר שהמתנו כשלוש שעות, הפעלתי את הרשמקול והלכתי אחרי אבי, הוא לא הכניס אותי לחדר שלו אלא הוא הכניס אותי לבניין אחר. הסתבר שהוא לקח אותנו למשרד של עוזי ושם נערך השימוע.

בתום השימוע הוחלט על החזרת הרישיון למרשי, תוצאה יפה מאוד בהתחשב בכך שנשלל רישיונם של כל האנשים שהיו שם (מלבד הבחורה שלא ידוע לי מה עלה בגורל הרישיון שלה). אני לא יודע אם זה בגלל שאני עו"ד טוב או בגלל שהשוטר המליץ עליי.

בסופו של יום מורט עצבים, חזרתי הביתה עם לקוח מרוצה ועם עוגמת נפש רבה. לא יודע האם השמחה של הלקוח הייתה שווה את עוגמת הנפש שנגרמה לי, אבל לפחות אני מתנחם בעובדה שלא יצאתי פראייר ושהחזרתי לאבי על זה שהוא צעק עליי.

או אולי בעצם אני פראייר גדול, עובדה שהמתנתי יותר משעתיים בחום הכבד ולא עשיתי מהומה גדולה מזה???

תשפטו בעצמכם.