סליחות

זוכרים את צירי הפלסטיק הכושלים משמירת הפין ע"י גומי? נו, זה היה רק לפני שני פוסטים. אז אתמול, כשסבתא חביבה הכינה מנת פסטה לסוספרא, נזכרתי בעוד אחד - זה שמחזיק את מכסה הקטשופ בבקבוק של אוסם.

בקבוק בשלכת: כן, הפקק נשר כבר באביב.

אני חושב שהוא נקרע כבר בשימוש הראשון או השני. בעצם, כשאני  מסתכל לאחור, זה קרה גם לקודמיו. טוב, למרות שאנחנו צורכים כל כך מעט מהמוצר הזה (אני מניח שאת הקודם פתחתי לפני שנה. כן, אני תמיד מעדיף לגרר עגבניות על פומפיה לצורך הרטבים שאני מכין), קצת קשה להזכר, אבל אני די בטוח שזה נכון.

אז איך נגיד ליצרן שהוא מפשל? נכון, נפסיק לקנות את המוצר שלו.

והוא יבין? לא בטוח. הסיכוי שמישהו שם באסם יבחין בכך שמשפחת דביר, שקונה בקבוק קטשופ פעם בחצי שנה, עברה להיינץ, קטן יותר מהאפשרות לשכור את בר רפאלי כבייבי סיטר לנכדים שלכם. כן, ככה נראות היום הפנטזיות שלי. ואני עוד פרוע יחסית לשאר בני גילי.

מרי פופינס לוקחת את סוספרא לים

ובכלל, אם כבר שכחתם את הפוסט הקודם, איך תזכרו, כשתגיעו לסופר, שדוקא בקבוק הקטשופ של אסם עתיד לבאס? אז משתי הסיבות האלה גם יחד, הפתרון הצרכני היחיד הוא להכריז חרם כללי על אסם. ככה יש מצב שהם ינצלו את יום כיפור כדי לחשוב טוב טוב על מה שהם עשו.  

עוד פנטזיה על ברפאלי

יום אחד יהיה חוק שאת כל אריזות הפסלטיק החד פעמיות (החל מבקבוקי שתיה קלה, עבור דרך חומרי הניקוי ובקבוקי הקטשופ וכלה בגביעי הגבינות והאשל) יעשו מחומר מתכלה. אבל לא כמו זה של שקיות הפלסטיק של סנו (כן, ניסיתי, החזקתי אחת כזו קבורה באדמה במשך שלוש שנים - זה בלוף). טוב, אולי אני וגם השמרטפית שלו לא נזכה לראות את זה, אבל סוספרא יוכל להגיש לאורחיו ארוחה בכלים חדפעמיים בלי נקיפות מצפון.

תחזוקת שולחן גינה

שולחן הגינה שבניתי לפני כמה שנים עומד זקוק לתחזוקה מעת לעת. טוב, 'בניתי' זה לא ממש מדוייק. את השולחן המקורי בנה לי מוטל'ה, שעבד אז כמסגר בקיבוץ, כדי שישמש שולחן משרדי גדול (שני מטר אורך על מטר רוחב). נכון, זה היה הרבה לפני שקניתי את הרתכת.

אחרי שרכשתי את כלי המסגרות, ביצעתי בו כמה הסבות ומתיחות פנים שהפכו אותו לשולחן גינה באורך של 3 מ' וברוחב של 114 ס"מ:

* החלפתי את פלטת הפורמייקה הלבנה שלו בלוחות עץ אורן.

* הוספתי לו צינור ששימש כמעמד לשמשיה. מיקום החור, שלא במרכז השולחן אינו מקרי - הוא נועד לספק צל מירבי בהתחשב בעובדה שהשמש תמיד מקרינה מדרום.

* הגדלתי את השלד (והוספתי תמיכות אלכסוניות).

* קיצרתי שתיים מרגליו והוספתי להן גלגלים. זאת כדי לאפשר לאדם אחד להעביר אותו בקלות מהמרפסת לדשא ובחזרה. על מנת להקל על התמרון, אחד הגלגלים קבוע והשני חפשי ('משוגע').

כשמסתכלים על השלד שלו מלמטה רואים טלאי על טלאי. אבל אני היחיד שעושה את זה. מכל שאר הכיוונים הוא נראה מצויין.

את לוחות האורן שמצטרפים יחדיו לכדי פלטת השולחן צבעתי בצבע עץ בגוון ירוק מעושן (של נירלט). צבע עץ הוא למעשה לכה שקופה מגוונת. ולכן ניתן להכהות את הגוון ככל שמוסיפים שכבות צבע.

בגלל שרב הזמן השולחן עומד חשוף לאיתני הטבע, צריך, מעת לעת, לטפל בעץ שדוהה ומתייבש עם חלוף הזמן. באיזו תכיפות? בערך פעם בשנה.

 כשלוחות העץ מגיעים לגוון הזה - צריך לרענן אותם.

אני דווקא אוהב את המראה הדהוי משהו שמשקף את תהליך ההתבגרות של הרהיט ומוסיף לו אופי, אבל אסור להניח לו להראות ממש זקן, מיובש ומיושן.

בנוסף, התחילו הלוחות, שלא פונקו ע"י השמש והגשמים, להפריש השנה גם שרף מתוך העיניים. השרף הזה הוא שמנוני ודביק ואינו מתאים לשולחן אוכל.

הדילמה

הטיפול הכי טוב לעץ הוא פשוט לצבוע אותו בשכבה נוספת של לכה מגוונת. אבל זה דורש את פירוק כל הלוחות, צביעתם והרכבתם מחדש. אם אנסה לצבוע אותם, בעזרת מברשת, מבלי לפרק עלולות להווצר נזילות מכוערות. אם היה ברשותי אקדח צבע יתכן שהייתי יכול להמנע מהנזילות, אבל אני אוהב את היישום במברשת: הפעולה הזו אמנם דורשת יותר מיומנות, אבל יש לי הרגשה שאני ממש מחדיר את הצבע לתוך העץ.

טיפול ריענון פשוט יותר - הוא למשוח את העץ בשמן (אני משתמש בשמן פשתן, אבל ישנם שמנים איכותיים ויקרים הרבה יותר). בגלל שהפעולה הזו הרבה יותר סלחנית לנזילות, ניתן לבצע אותה ללא פירוק הלוחות. אבל הגוון הכהה שהעץ מקבל לאחר הטיפול לא מחזיק מעמד לאורך זמן.

הפשרה

הפעם, החלטתי לנסות מהלך ביניים: ערבבתי את השמן עם מעט צבע (ביחס של 1:5 בערך) ויישמתי אותו על הלוחות. כל זאת, כמובן, אחרי שליטשתי אותם (עם נייר לטש 200) והורדתי את אגלי השרף שזלגו מעיניהם הדומעות.

כן, נכון, את האילתור הזה אני המצאתי (דהיינו - לא קראתי על אף אחד שניסה אותו לפני) ואני חושב שאפשר לבצע אותו רק כשהצבע הוא על בסיס שמן (להבדיל מאלה שעל בסיס מים). 

רק בעוד כמה חודשים אדע עד כמה הצביעה הזו עמידה. השארו על התדר.