ביום ה', לפני שבוע, אמא שלי, מרים דביר, מתה.

אנחנו, בניה, כלותיה ושאר בני המשפחה, קיבלנו את מותה בהקלה. כן, היא סבלה בשנותיה האחרונות. יתרה מכך, אני חושב שהיא לא חוותה, בכל שנים האלה, שום רגע של נחת.

אני מצרף כאן את ההספד שנשא אחי, מיכה דביר, על קברה שבקיבוץ רשפים.

הספד לאמא 

מאיר אריאל כתב פעם כך:

 "הבן אדם אינו אלא בוץ מתוחכם.

כיצד, מהו בוץ? – עפר ספוג רטיבות.

כך גם הבן אדם: עפר הארץ. שנאמר: כי עפר אתה ומעפר לוקחת –

ספוג כל מיני נוזלים למיניהם. רק מה, מתוחכם..."

והוא סיכם פחות או יותר את מה שאנחנו, כי כולנו בעצם אותו דבר, כולנו בוצים מתוחכמים.

אבל זה לא מסכם את מי שאנחנו. כי את מי שאנחנו, או מי שהיינו, אי אפשר לסכם במשפט או שניים וגם לא בהספד מעל קבר טרי.

אמא הייתה אישה חכמה, סקרנית, מוסרית. אהבה מוזיקה קלאסית, בעיקר מיסות ורקוויאמים. היא הייתה מורה, אהבה לצבור ידע ולהעביר אותו הלאה. אמא השתתפה באחת ההרפתקאות המוזרות והמאתגרות ביותר שהאנושות המציאה, הקמת מדינה חדשה וההמצאה של חברה חדשה - הקיבוץ השיתופי.

שני הצירים המרכזיים בחייה של אמא, היו המשפחה שלה ואהבתה לארח. אין לי ספק שאנחנו, כמשפחה, נשארנו מלוכדים בזכות אמא. למרות שכל אחד מאיתנו נפוץ לכיוון אחר בארץ, היא זו שגרמה לנו להמשיך להיפגש כאן, ברשפים, אם בפיתויי המאפים שלה ואם במניפולציות מבית המדרש הפולני. כל האמצעים היו כשרים ואין לנו היום אלא להודות לה על כך, על העוגן המשפחתי שאמא הייתה בשבילנו.

האירוח של אמא היה יוצא דופן בזכות יכולות האפייה  המעולות שלה - אולי לא ברמה של מאסטר שף אבל לגמרי ברמה שכל חבילה שהייתי מקבל בטירונות הפכה לאירוע מחלקתי. עשרות חיילים שלא הכירו אותה, הכירו לה תודה על הוופלים היבשים שלה, שאיש חוץ ממנה לא עשה.

אמא הייתה מי שהיא, בזכות המיומנויות שרכשה, מאור הפנים, הלמידה וההעברה הלאה, המשפחה שהקימה, היחסים שהיא רקמה עם חברותיה וחברי הקיבוץ, המקום שהיא כבשה לעצמה בעמל, בנקודה הזאת על מפת העולם, שבה היא גם נקברה, לא רחוק מבעלה, אבא שלי, לא רחוק מנכדתה שכל כך אהבה, הדר, ולא רחוק מבתה, תמר.

אני חושב שאמא ויתרה על החיים ביום שהדר ויתרה עליהם. זה היה הרגע שבו מאור הפנים שלה נעלם. לבדה, בלי התמיכה של אבא, היא בחרה להפקיר את עצמה בידי הצער והיאוש ופשוט לוותר.

היא וויתרה על הכל, חוץ מעל המשפחה, אותה המשיכה לארח באדיקות, כאילו מדובר בטקס כלשהו, שעדיין שומר על מי שהיא הייתה פעם, עדיין שומר על ניצוץ החיים שלה.

אלצהיימר גומר אותך בדרך שונה משאר המחלות. אלצהיימר היא מחלה שתוקפת קודם כל את מי שאתה, ומשאירה את מה שאתה לסוף, שנים ארוכות אחרי כן.

עם הזיכרון, נעלמות המיומנויות שרכשת עם השנים, אחת לאחת. נעלמת הסקרנות, היכולת להבדיל בין טוב לרע, נעלמים כישורי המקצוע שרכשת. נעלם הניצוץ בעיניים. אחר כך אובדת התקשורת ואחריה כבים בזה אחר זה ובסדר הפוך, כל תפקודי הגוף שרכשנו בתחילת חיינו.

לקראת הסוף, לא נותר לאמא דבר ממי שהייתה. הגוף שלה נאבק על תוחלת החיים, אבל בלי חיים. בסוף, רק שתי נורות נותרו אצלה דולקות.

אחת הייתה המשפחה. אמא זכרה את שמות כולנו כמעט עד הסוף. את שמות הבנים, הכלות, כל הנכדים ואפילו את  נטשה, שאותה היא פגשה לראשונה לפני חודשים לא רבים, אבל החליטה שהיא מצרפת אותה למשפחה.

הנורה השנייה הייתה אינסטינקט אחרון שעוד נותר אצלה פעיל, אינסטינקט האירוח. נכון, היא לא יכלה לעשות דבר בקשר לכך אבל זה לא מנע מאמא להציע לנו קפה ועוגה, ממש עד הביקורים האחרונים בבית הסיעודי באילון.

אמא כבר לא הייתה אמא, הרבה לפני הסוף. היא איבדה את מי שהיא הייתה הרבה לפני שהמחלה גמרה אותה, היא לא נותרה אלא בוץ מתוחכם, ואחר כך, גם מתוחכם לא.

פטירתה של אמא לא הייתה טרגדיה, היא הייתה סיומה של טרגדיה. אמא נפטרה מאלצהיימר, במובן הכי פשוט של המילה 'נפטרה': היא סופסוף נפטרה מהאלצהיימר, המחלה הארורה סופסוף הניחה לה.

אל תאמרו לנו "שלא תדעו עוד צער". אין כל טעם במשפט הזה, כולנו נדע עוד צער, והרבה, ואני מקווה שגם הרבה שמחות. אבל אולי נוכל, החל מהיום, לזכור את אמא כפי שהיא הייתה, כשהיא הייתה עדיין אמא וכשהיא עוד הייתה בן אדם. את המשפט הזה, אני רוצה להגיד היום לאמא שלי ואולי הוא לא יישמע כל כך מופרך – שלא תדעי עוד צער.

הנה תמונה שלה שצילמתי לפני שנה - אוגוסט 2010, בבית הסעודי באילון

אמא - חסרת אונים, כועסת, בודדת ומתוסכלת