אני אהיה אחת מהן

זהו.

אני לא יכולה יותר....

היום בבוקר התעוררתי כהרגלי לפני שהשעון המעורר הספיק לצלצל, כמו בכל יום. מהסיוטים והחרדות של עצמי ומהתחושה המגעילה שיש בבטן כשהיא לא ריקה...

התיישבתי במיטה, הסתכלתי על החדר סביבי... התחלתי לבכות. בלי מעצורים, בלי הפסקה.

הבנתי פתאום ברגע אחד כל כך הרבה דברים, הבנתי איך בניתי לעצמי חיים מעוותים שסובבים כל כך את הפרעת האכילה שלי. 

איך כל פרט קטן בחיים שלי מתקשר להפרעה שלי... מי שיקרא את זה יחשוב שאני מטורפת, אבל לא נורא. הנה מה שהבנתי פתאום:

החדר שלי מבולגן, כל כך מבולגן, כי אני לא מרשה לעצמי לסדר אותו אחרי בולמוס.

אני לא מרשה לעצמי לסדר את החדר ולא בא לי לסדר את החדר אם אני לא מרגישה שאני יורדת טיפה במשקל.

כאילו שזה עונש. כאילו שחדר מסודר נועד רק לבנות רזות ויפות. אני מסדרת את החדר רק בימים טובים מבחינת דיאטה.

את המצעים שלי לא החלפתי כל כך הרבה זמן כי משום מה היה לי בראש שאני יכולה להחליף את המצעים שלי כשאני אגיע למשקל 56.

אני אפילו לא יודעת למה.

הדיאטה שלי התחילה בצורה הכי יפה ותמימה שיכולה להיות, הרי הייתי תמיד ילדה רזה ואפילו לא שמתי לב שהשמנתי. אמא אמרה לי שהשמנתי, והיא המליצה לי לעשות דיאטה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת אבל החלטתי לעשות את זה בכל מקרה. עליתי על המשקל וגיליתי שאיזה יופי, אם אוכלים בצורה מסודרת 1000 קלוריות ביום אז יורדים במשקל. לא ידעתי מה זה ירידה איטית ומה זה מהירה. העיקר שירדתי. אהבתי את זה. לא שנאתי את הגוף שלי, אפילו לא שמתי לב לצורה שלו שהשתנתה. אמא שלי אמרה לי שאני רזיתי ושמחתי אפילו שלא הרגשתי בהבדל.

לאט לאט התחלתי לשים לב. מה שהיה כל כך יפה בדיאטה התמימה שלי היא שאני לא זוכרת שום סבל. כלום. הכל היה מלא בהנאה. לא הבנתי למה כולם אומרים שלעשות דיאטה זה לסבול.

ולמה זה היה ככה??

בגלל שלא שנאתי את הגוף שלי. לבשתי מה שהתחשק לי, הרגשתי טוב עם עצמי. היה לי ביטחון. היו לי תחביבים. הייתי עסוקה. היו לי חיים משל עצמי... היו לי חיים שלמים, ובנוסף לזה, גם עשיתי דיאטה.

ומה שקרה בשנתיים האחרונות זה שהחיים שלי נדחקו החוצה, והדיאטה הפכה למרכז החיים שלי, והתחביבים, העיסוקים, החברים, היציאות, הפכו להיות הדברים השוליים. עד שהם נעלמו לגמרי.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאתי בשישי בערב. שיצאתי בכלל עם חברים ונהנתי.

כשאני יוצאת לאנשהו האינטרס שלי הוא להעביר כמה שעות בלי לאכול. ואם מזמינים אותי למקום שצריך לאכול בו אני בחיים לא אבוא כי זה הורס לי את הדיאטה.

פעם הייתי קוראת ספר כדי לקרוא ספר. היום אני קוראת ספר כדי לעשות משהו בזמן שאני לא אוכלת.

כשאני מדברת עם חברה שלי אני מחולקת לשני חלקים.

חלק אחד מקשיב למה שהיא אומרת, והחלק השני מחשב קלוריות.

כל היום. כל הזמן. כל שניה.

כשאני שומעת שיחה בין שני אנשים ומישהו מזכיר תאריך שעתיד לבוא אני ישר חושבת מה יהיה המשקל שלי בתאריך שהם מדברים עליו, ומה הוא יהיה אם אני אוכל פחות, ומה הוא יהיה אם אני אוכל יותר, ומה הוא יהיה אם אני אעשה ספורט. ומה הוא יהיה אם אני אעשה אפילו יותר ספורט.

כשחברה אומרת לי "בואי נלך לסרט הזה" אני אומרת "כן בואי נלך!!" ובראש שלי תמיד אני חושבת שכשאני אלך איתה לסרט הזה אני חייבת לשקול לפחות 2 קילו פחות.

כמובן שזה לא קורה ואז אני דוחה את המועד של הסרט. ומה קורה בסוף? או שלא הולכים, או שהולכים ואני עם פרצוף תחת כי לא עמדתי בהבטחה שלי. אני לא נהנת משום דבר.

אין לי חיים יותר. הם נעלמו לגמרי. החיים שלי תלויים במשקל. במספרים.

יש למשקל שלי תפקיד כל כך חשוב. התפקיד הכי חשוב בכל החיים שלי.

לכל מקום שאני הולכת אליו וכל פעולה שאני עושה יש מטרה. אם היה לי בולמוס אז אני לא ארצה אפילו לקום לזרוק את הזבל בגלל שמה יעזור לי עכשיו לשרוף עוד 3 קלוריות אם גם ככה אכלתי עכשיו 3000?

אבל אם אני בצום אז כמובן שאני אלך לזרוק את הזבל, הרי זה שורף קלוריות.

איך לעזאזל אני אמורה להצליח בדיאטה הזאת כשהיא כל החיים שלי??? אין לי שום תחומי עניין!! איך זה יכול לקרות ככה??

אני צריכה להחזיר לעצמי את החיים שלי. לעשות דברים כדי לעשות אותם. ולא כדי להרזות מהם.

הסתובבתי כל היום בהחלטה נחושה לסלק מיד כל מחשבה רגילה שקופצת לי לראש. פתאום שמתי לב כמה זה קורה.

כל פעם שראיתי מישהי רזה וניסיתי לנחש את המשקל שלה ולהתחיל לחשב כמה זמן יקח לי להגיע לזה אם אני אתחיל באמת באמת מעכשיו, ישר אמרתי לעצמי "די, את יוצאת מזה. זה לא מעניין אותך עכשיו. תתרכזי במה שיש לך לעשות היום, שלא קשור לדיאטה".

זה היה מאוד קשה, והמחשבות האלה עדיין קפצו באותה תדירות שהן תמיד קופצות.

אבל כמו שהרגלתי את עצמי לחשוב את המחשבות האלה, אני צריכה להרגיל את עצמי להפסיק.

מעכשיו, אין יותר הפרעת אכילה.

יש דיאטה. קלה, נוחה, איטית, לאט לאט, בקצב שלי. בלי לחץ. כמה זמן שזה יקח.

אני אשקל פעם בשבוע, ואני לא אציב לעצמי שום יעד, כדי שאני לא אכשל. המטרה היא להנות מהחיים שלי, ושהירידה במשקל לא תהיה מושא חיי.

גם אם אני לא אוהבת את הגוף שלי, אני אכריח את עצמי לסדר תמיד את השיער הכי יפה, להתאפר, להתלבש הכי יפה שאפשר ולאהוב את עצמי.

ואני אצא למקומות, ואני אחזור לחברים שלי, ואני אצחק ואני אחייך, כי מגיע גם לי לצחוק ולחייך ולא רק לבנות רזות.

אני אחזיר לעצמי את התחביבים שלי, ואני אחיה חיים שלמים ומלאים שהירידה במשקל היא חלק מהם ואני לא אצום וארגיש רע.

אני אוכל מאוזן, ואני אעשה ספורט ואני ארגיש טוב עם עצמי, ואם אכלתי עוגה אני לא אחשוב על זה יותר מדי. ואני לא אעשה מלא ספורט אחר כך. אני פשוט אמשיך בחיים שלי כי זה לא סוף העולם.

להישקל פעם בשבוע זה מספיק, ואם אין לי יעד אין לי סיבה להתאכזב.

אני לא אכנס לבלוג בצורה מטורפת.

אני חוזרת לטבלה שלי רק בלי הקטע של הימים הורודים, ואני מקווה שגם לא יהיו ימים ירוקים (ורוד- צום, ירוק- בולמוס) אני אכתוב לעצמי כל בוקר כמה אכלתי אתמול ואם עשיתי ספורט, ואני לא אבזבז על זה יותר מ2 דקות ביום.

אני אעדכן את הבלוג לעיתים רחוקות יותר ולא כל יום.

לא אכפת לי.

אני יוצאת מזה.

אני רוצה לחיות. זה לא הוגן.

אני רוצה להיות שמחה כמו פעם. אין לי שום סיבה לא לאהוב את עצמי. יש בי כל כך הרבה תכונות טובות שאין להן קשר למשקל שלי. והן נבלעות בתוך הפרעת אכילה שמשתלטת על הכל.

ואני מאמינה שאני יכולה לעשות את זה. לאט, אבל בטוח.

אני צריכה אוויר. אני צריכה לנשום. להסתכל על השמיים ולהזכר שהם כחולים בלי קשר לכמה שקלתי היום בבוקר.

אני חייבת את זה לעצמי.

מצטערת על הדרמתיות ועל החפירה, אבל זה הרגיש כל כך טוב לכתוב את כל זה.

ואני רוצה להבהיר: אני לא עוזבת את הבלוג ולא מפסיקה את הדיאטה כן?? אני רק מורידה את הלחץ באיזה 80%.....

תודה לבנות המדהימות שתומכות בי, אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן....

ביי לבנתיים.. נתראה בעדכון הבא, שאני לא יודעת מתי הוא יהיה (:

אוהבת את כולכן ומקווה שיהיה טוב. לכולנו.

3>