כבר עייפתי מהנדודים, מהרדיפה אחרי החיים, מהרצון להיות הכי טובה כל הזמן. ושאני אומרת טובה, אני לא מתכוונת לתחרות, אלא פשוט תמיד להיות בסדר עם כולם, שאף אחד לא יעלב ממני, שאף אחד לא ילוכלך מאחורי הגב. וכן, גם אני עושה את זה, כמו כולם. הרי הריכולים זה חלק מהחיים, אנחנו אפילו עושים את זה גם כשאנחנו לא רוצים. כי עושים את זה סביבנו, ואחת התכונות של האדם היא להשתלב. אז בסך הכול, כשהחיים מאירים לי פנים אני דואגת לחייך, וגם כשהם כבים עליי. אבל כשזה בא כמתקפה, אני פשוט נשברת. החיים הם כמו בומרנג, הכול חוזר אלייך. הם גם לא הכי הוגנים, הרי תמיד רואים את זה בסרטים. ואולי זה רק סרט וזה נראה עוד הגזמה של הבמאי, אבל בסופו של דבר ככה זה בחיים. ואתה יכול לנסות להיות הכי מושלם שיש, אבל תמיד יהיה את המישהו שישים לך ברגל, אפילו בלי שהוא יודע. השאלה היא רק איך אתה מתקדם. אם אתה רץ המכה תהייה חזקה מידי, וכואבת. ואני לא יודעת אם זה מה שקרה לי, כי סך הכול לקחתי את הכול נורא לאט, ולא לחצתי על אף אחד, ולא הכרחתי אף אחד לאהוב אותי. החיים פשוט התגלגלו, ובסופו של דבר הגעתי לנקודת השבירה, שאולי הייתה צריכה להגיע. למרות שכמה שזה לא נראה לאנשים, אני באמת משתדלת להיות הכי בסדר שיש, ולדאוג לכולם, ולהקשיב. כן, יש לי תכונה להקשיב. אני יכולה לכעוס על אנשים, אבל מי שבסוף דואגת שהדברים הסתדרו זו אני. כי אנשים חשובים לי, אנשים יקרים לי באמת! הרי האנשים הם אלה שבונים את החיים. ואני לא מוותרת כל כך מהר על אנשים, וכולם ממש חשובים לי ואני מוכנה לעשות הרבה בשבילם. אבל מה לעשות שככה אלוהים החליט לברוא אותנו, לא מושלמים, אז יש מצב שטעיתי, אז יש מצב ששגיתי, אז יכול להיות שפגעתי בכמה אנשים. ופגעתי הרבה באנשים בחיים שלי, ותמיד דאגתי לנקות את הפצע כמה שאני יכולה. אבל העניין הוא, שכל החיים לא ממש הייתי נחמדה לאנשים, כל החיים לא ממש הייתי בסדר. ולמרות גילי הצעיר, למדתי המון-המון מדברים שעשיתי, לקחתי כמה לקחים. ופשוט השתניתי, באמת. אז פתאום כשמישהו נפגע ממך, אתה נפגע חזרה, כאילו זה אישית נגדך, כי אתה יודע כמה ניסית להיות בסדר וכמה אתה מעריך את הבנאדם ומתנהג אליו הכי טוב שאתה יכול, ושומר עליו כחבר, כי אתה אוהב אותו כחבר. אז פתאום... כשזה בא מהכיוון שהכי חשוב לי בחיים, החברות שלי, אני כל כך מתוסכלת. אני מרגישה שיורים עליי מכל הכיוונים, כי שום דבר אני לא לוקחת כמובן מאליו. ואני לא רוצה רחמים מאף אחד! אני לא רוצה שיגידו לי תודה אחרי כל מעשה טוב שלי, ובאמת שאני מנסה לעשות מעשים טובים לעולם, כי בסך הכול יש לי את הזכות הזאת. אני יכולה לבחור, הבחירה היא בידיים שלי. ואני חושבת שבחרתי בטוב. אני באמת אדם טוב, אני בנאדם טוב. ואני לא צריכה להצטנע בזה. אני לא חושבת שהייתה מישהי שרצתה לדבר איתי, לשפוך אצלי ולא הקשבתי לה. בחיים זה לא קרה, וגם זה לא יקרה. אז כשמישהי מתחילה לדבר איתי על מישהי אחרת, לפעמים אני זורמת, אבל באמת שאני משתדלת שלא, גם אם זה לא נראה ככה. ואני לא תלית שכולה תכלת, באמת, וכמו שנפגעים ממני, גם אני נפגעת מאחרים. והם בדרך כלל אפילו לא יודעים, כי לרוב אני שומרת את זה אצלי, כי אני לא רוצה לפתוח את זה, אני לא רוצה שפתאום הכעס שלי עליהם יהפוך לכעס שלהם עליי. כי זה בסופו של דבר מה שקורה. אז אני ממשיכה לספוג ולספוג, והעניין הוא, שאני לא יודעת מתי אני אתפוצץ. אנשים יותר מידי חשובים לי מכדי שאני אהרוס את זה מפגיעה קטנה. אבל כמו שנמלים בונות, מגרגיר, ועוד גרגיר, ועוד גרגיר, יוצא קן שלם. הפוסט הזה נראה כל כך יבש מרגשות, אבל הוא מלא בהכול. אני עצובה, אני שבורה, אני כואבת, אני כועסת, אני פגועה, אני מבולבלת. ופתאום אני מתחילה להתנהג בגלל זה מגעיל לסביבה, אפילו למשפחה שלי. וכולם יכולים להזדהות איתי, אבל אף אחד לא באמת יזדהה. כי אני לא חושבת שיש מישהו שנקלע למצב כזה מאנשים שכל כך כל כך כל כך כל כך חשובים לו. ושהם אפילו לא יודעים את זה. כל מה שאני עושה, מתפרש כרע, ונמאס לי. למה אנשים לא מבינים אותי? וגם כשמבינים אותי, לא מבינים אותי. אני לא רוצה חברות כמו בסרטים, אני שמחה על מה שיש לי, וגאה במה שיש לי. יש אנשים שאין להם כלום, ויש אנשים שיש להם הרבה יותר ממני. אז אני ממש לא מקנאה במי שיש לו הרבה יותר ממני, כי מה? אני דוקא כן חושבת שיש לי את ההכי טוב. אני חושבת שיש לי חברות מקסימות ואני מעריכה אותן על הכול, הן אפילו לא יודעות. אני לא לוקחת אף אחת כמובן מאליו, ואני לא מצפה מהן ליותר. אז כן, אולי לפעמים נראה להן שאני לא מספיק מעריכה אותן, אבל אני מודה לאלוהים כל לילה לפני שאני הולכת לישון על הכול, וגם בנרות של יום שישי כשנכנסת השבת. הייתי במצבים רעים בחיים, במצבים שהייתי בודדה, ומאז למדתי להעריך הכול. כי מה שיש לך הוא הכי טוב בסופו של דבר, ולא טוב להסתכל לצדדים, תמיד הדשא של השכן נראה ירוק יותר. ולמדתי את זה. כל הזמן ניסיתי להגיע בחיים למקומות אחרים, אף פעם לא הצלחתי להתמקם איפשהו ושם להשקיע. אני נוודת נודדת. ואולי זה מה שפוגע בי, כי אנשים לא מספיק מכירים אותי כדי לדעת שאני לא אעשה בחיים משהו שייפגע בהם. ואם אני פוגעת, זה לא בכוונה.

אני לא מחפשת רחמים, ממש לא. אני לא מחפשת שאף אחד ירחם עליי, ופתאום יתחיל לאהוב אותי יותר. אני ממש לא חושבת גם זה ייקרה, הרי החיים מוכחים במעשים ולא במילים. זכיתי הרבה פעמים לשמוע את המשפט "תמיד פה בשבילך", והוא לא תמיד התממש, אז אני כן לוקחת דברים בערבון מוגבל. אז באמת, אני לא צריכה שירחמו עליי, אני לא חושבת שביקשתי את זה גם בפוסט, סך הכול פרקתי את מה שאני חושבת.

כי בסך הכול אני בנאדם, ולפעמים קצת שוכחים את זה.