הבועה

אז אכן.. נעלמתי לזמן ממש לא מועט.. אבל יש לי סיבה טובה. יותר נכון - סיבות טובות.

הראשונה והחשובה מכולן (היות והיא הובילה לכל השאר) היא שהייתי בקורס חובשים של מד"א.

קורס חובשים = חודש של טחינת מוח בעודנו בחיים, קריעת תחת בתרגולים והרבה הרבה ה-ר-ב-ה כיף (:

חודש מחוץ לבית עם אנשים בסביבת גילי, לומדים משהו שהשקענו רבות בשביל להיכנס אליו.

הקורס היה פשוט מדהים... קשה, מייגע, אין ספק שהמוןןן דמעות נשפכו שם, אבל זו הייתה חוויה של פעם בחיים.

נכנסתי לשירות לאומי, בתור חובשת במד"א =] (פס כסוף+אדום = מע"ר, פס כסוף = חובש, פס כסוף+כחול = חובש בכיר, פס כסוף+כתום = פרמדיק. - מהדרגה הנמוכה ביותר לגבוהה ביותר)

אז כן (לכל ה"מצחיקים") עכשיו אני אוכל לטפל בליבכם הכואב ;)

אז היה קורס

והיו המון אנשים

והיו מדריכים

והיו מדריכי חוץ.

דברים התגלגלו, והתחלתי לצאת עם אחד ממדריכי החוץ שלנו.

אהבה חדשה

חגגתי חודשיים לפני כמה ימים עם האהבה החדשה והמדהימה שלי.

איך אפשר לתאר את זה? תחושה אחרת.

נכון, אנחנו רבים כל שני וחמישי פחות או יותר, יש בינינו הבדלים מבחינת דת ויש גם בעיות, כלום אף פעם לא דבש, אבל יש גם אהבה עצומה ואכפתיות ושיתוף ויחס, וזה שווה הכל.

אז דיברתי על מד"א וגברים.

דירה.

בעקבות התחלת השירות עברתי לדירת שירות עם עוד 7 בנות. בתל אביב.

כן, אני יודעת שזה נשמע מעולה, אבל זה לא.

כמובן, תמיד יש חיכוכים בין הבנות ותמיד יש על מה לריב, אבל וואלה? מסתדרים.

תל אביב...

אני מתחילה להכיר חלקים פחות נעימים של עיר הרפאים הזאת.

שלא תהיה פה מקום לטעות, אני עדיין מתה על ת"א, אבל כשנכנסים לאיזורים פחות נעימים שלה.. כשצריך ללכת לטפל בבחור חביב וחמוד שמזריק היישר לוריד (אתם באמת שלא רוצים לדעת איזה מהם) הירואין מהול בדם שלן ובעוד משהו כמו 8 מיליון מחלות, פתאום מתגלה חלק פחות נעים, הרבה יותר מגעיל ומעורר סלידה מחלקים מסויימים של העיר הזאת.

אז יש מראות קשים,

ויש סיפורים קשים,

ויש נהגים קשים,

ויש ימים קשים.

אבל גם יש מקרים מדהימים עם אנשים מדהימים

ויש נהגים מעולים

ויש אנשים טובים, שבאמת מגיע להם טיפול.

ויש הרבה קושי נפשי, קושי גופני, עייפות, סיפוק ועשייה במקצוע שבחרתי לעצמי לפחות לשנה הקרובה.

וכן, לשאלתכם (שבטח כבר עלתה) עשיתי כבר החייאה, וגם ראיתי "התקף לב", וגם אירוע מוחי, ותאונות וכל מיני דברים "יפים" שכאלו.

אז אני עובדת כל יום 8 שעות בלהעביר אנשים שכואב להם, ולא נוח להם והם סובלים מאד לבית החולים המועדף עליהם (או עלינו.. איכילוב, ללא ספק.) ואז אני חוזרת לדירה, אוכלת ומבלה את שעותי המעטות בלחיות עם המושיע שלי, עם השותפות שלי ולפעמים, עם עצמי. אני חוזרת פעם בשבוע הביתה, בד"כ בעיקר בשביל לישון, ואני מרוצה, כואבת, אבל מרוצה.

תגיבו, התגעגעתי לזה..

רק, תעשו טובה, בלי תגובות של "למה את לא עושה צבא?" וכל מיני כאלו, באמת שאני כבר עייפה מידי לענות לזה.

סופ"ש מרגיע, נעים וקסום לכולנו,

ג'וני, שבעוונותיה הרבים זנחה קצת (הרבה) את ישראבלוג.

סליחה וסאלמת (: