אני מרגישה כ"כ מוזר.

ה3 שבועות האחרונים, היו זוועה.

הכל נראה כ"כ חסר טעם. באמאשלי.

כל יום לקום, ללכת לבי"ס, לחזור, לישון, לחכות לשיחה מרונן, לדבר קצת עם גיליז:] לראות טלויזיה ולחזור לישון.

וכך עובר לו כל סופהשבוע בציפייה ליומשישי. ואחרי זה עד שבוע חדש מתחיל.

וככה זה מתחילת השנה.

עוד פחות משבוע פולין, ואני בכלל לא מוכנה לנסיעה. מנטלית.

כנראה שאני הולכת לעבור את השינוי של החיים שלי.. מה שמנקודת מבט אחרת, מאוד טוב ואפילו רצוי.

ואחרי זה כל הבגרויות... שאני לאדעת איך אני אעבור אותן.

במיוחד המתמטיקה הזאת שעוד תהרוג אותי יום אחד.

והם יושבים בסלון ומדברים עליו כאילו הוא צמח. אבל הוא לא.. או שהוא בעצם כן.

לא ראיתי אותו בערך שנתיים, אולי שנה ומשו.. אני נוראית. בושה של נכדה!

אבל אני לא מסוגלת. כבר לפחות חצי שנה אני נלחמת עם עצמי ללכת לבקר אותו. לא מצליחה.

אז אני לא ממש יודעת איך להתייחס לכל הנושא הזה, יוצא מצב שכל רגע הוא יכול... יו נואו. ואז אולי תרד לי אבן מהלב, שאני לא דואגת כל הזמן מתי זה יקרה.

התקווה שבי פשוט מעוררת השראה, הא?

והאופטימיות זורמת מכל חור.

אני רוצה לראות אותו.

יש לי כ"כ הרבה דברים להגיד לו, לספר לו.

מחר חמישה חודשים. חמשת החודשים הכי יוצאי דופן שהיו לי אי פעם, מבחינתי לפחות.

בחיים לא הרגשתי ככה.

ולמרות כל הדברים שמפריעים באמצע, אני מתפלאת כל פעם מחדש איך אני מוצאת את הכוח להחזיק מעמד עוד קצת.

אבל עכשיו גם הכוח נגמר לי ואני מרגישה עוד יותר אבודה ומרוחקת.

אני אפילו לא יודעת מה לחשוב, או למה לצפות או איך להתנהג.

אז אני אשתוק. כי כל דבר אחר שאני אגיד מיותר וחסר פיתרון.

לאחרונה אני שותקת הרבה.

על דברים שעושים לי.. על בלאגנים שקורים סביבי. ופעם הייתי מתערבת בכל דבר.

זה טוב ומצד אחר זה מזה לא אני.

לא אכפת לי מכלום ב-כ-ל-ל. גם לא מאפח'ד. חוץ מאולי 3 אנשים ככה...

תודה לכם אגב, 3 אנשים. מצטערת על הכל.

אני מקווה שאתם מוצאים את המקום להבנה.

אני נזק. עוד לא עברו שבועיים ושברתי את הפלא החדש והמיוחל שלי.

כבר יומיים אני מתרוצצת בין כל התחנות של אוראנג' עם התיקון, שעליו החברה לא אחראית כמובן.

ולאור האירועים, אבא הוכיח את אידיוטו ככל האפשרבמהלך הימים האחרונים.

להימצא בבית זה נהיה בלתי נסבל. עוד דקה אחת בחברתו ואני לא אחראית למעשיי.

The End.