חזרתי אתמול מסמינר פולין במשואה.

היה... אינלי אפילו מילהמתאימה לתאראתזה.

למדתי כ"כ הרבה ורוב הדברים מסתדרים לי כעת, הרבה פחות בלאגן בראש.

ועכשיו שחזרתי קצת קשה לי לעכל את המציאות, קצת קשה יותר לחזור לשיגרה אפילו שנעדרתי כולה יומיים.

איפשהו בין כל הסדנאות והדיונים, כל הבכי, העצבים וזה.. היה משהו שפשוט ניתק אותי מהכל לכמה שעות- העדות של ניצולת השואה, יהודית.

האישה הזאת פשוט ריתקה אותי.

ישבנו שם בערך שעתיים בהקשבה מלאה.

חלקנו מושכים באף מדיי פעם, חלקנו ישבו עם דמעות בעיניים,

ובאולם שרר שקט מוחלט ורק הקול שלה מהדהד, בזמן שכולנו מנסים להעביר לתמונות את כל מה שהיא מספרת,

והתמונות מתחילות לרוץ ומקטע לקטע זה רק נהיה יותר קשה להבנה...

אינספור פעמים העליתי את השאלה של- מה היה קורה אם זאת הייתי אני?

וכל הזמן הזה אני תוהה איך אפשר?

איך אפשר להישאר כ"כ חזקה, ולעמוד מול כולם ולספר את הסיפור שלך.

איך אפשר לישון בלילות.

איך אפשר שלא לחשוב על זה כל דקה מהחיים שלך בייחוד כשהמספר הזה שם מולך שלא ממש מותיר לחשוב על משהו אחר מלבד זה.

פתאום כל הדברים שכ"כ חשובים, נראים כ"כ לא חשובים.

ואחרי שחזרתי הביתה ונראה לי זאת הייתה הפעם הראשונה שניהלתי דיון עם אמא שלי.

איפשהו בין כל ההשערות והדעות, אמא שאלה אותי אם אני מצטערת על זה שנולדתי יהודייה, האם הייתי מעדיפה להיוולד בתור משהו אחר..?

ולא ידעתי מה לענות.

ואז היא שאלה אותי אם אני בכלל מתגאה בהיותי יהודייה..?

ולפתע הרגשתי כ"כ מגעיל עם עצמי ואז הבנתי- אני לא גאה, אבל לא מתביישת.

אני פשוט לא מחוברת עם הצד היהודי שבי וזוהי גם התשובה על השאלה הראשונה.

אז אני לא יהודייה כי אני לא מאמינה בתנ"ך,

ואני גם לא הייתי רוצה להיות נוצריה כי בטח שאני לא מאמינה בישו.

אני פשוט בנאדם שמאמין בערכים הבסיסיים של החיים, בערכים שלו.

וחושבת שזה מטומטם שדתות יכתיבו לי את החיים ואיך הם אמורים להתנהל, ושלא תהיה לי הרבה ברירה אלא להתמודד עם זה כי ככה נולדתי.

so life is stupid and so is the Human race.