הלכתי ברחוב במדי א', נוטפת זיעה, מתה להגיע כבר לנקודת הנחת של המזגן...
הרמתי את המבט, השמש מסנוורת אותי, וממש מתחת לשמש, דמות כהה מנופפת לי. כיסיתי עם היד מעל העיניים שלי, כמו כובע מצחייה ומצליחה לראות אותה.
הפנים המוכרות, הזורחות אליי כתמיד. היא קפצה בהתרגשות במקום והחלה ללכת את הצעדים התיאטרליים האיטיים שלה לכיווני.
שיתפתי פעולה בתיאטרליות ורצתי בסלואו מוושן עייף. התחלתי כבר להסביר את עצמי, למה ככה ולמה פה- והיא תפסה אותי לחיבוק חזק, עם ריח נוסזטלגי שכזה.
העולם עצר לרגע, ונשמתי נשימה עמוקה, כאילו הגיעה הרווחה הזו שחיכיתי לה, אפילו שעדיין אין מזגן.
"כמה זמן לא ראיתי אותך", אמרה כמו תמיד, כאילו לא קרה כלום, כאילו אנחנו סתם חברות שלא נפגשו שבוע.
המציאות נחתה במהירות כואבת חזרה והיא תפסה בידי במהירות, בלחץ מההופעה. היא דיברה בשטף, בלי לקחת אוויר באמצע - "אני צריכה עוד להתאפר, תזכירי לי... כאן אנחנו עושות חזרות, עכשיו הולכים ימינה, כאן יושבים. שימי את הדברים שלך פה, אל תשבי שם, זה לא טוב"- הבטתי בשפתיים שלה זזות מהר ולא באמת הבנתי יותר מדיי. חייכתי. התגעגעתי לזה.
"תכירי, זאת ההיא, וזאת ההיא, וזאת ההיא, שממש רציתי שתכירי ממזמן, היא מזכירה לי אותך. הנה, תכירו- זאת חברה ממש טובה שלי" ככה הציגה אותי.
מבחוץ אף אחד לא היה שם לב, משפט כזה שאומרים כל הזמן, פשוט. אני שמתי לב לעקיצה. והיא ידעה. שתינו ידענו. כמו כל הסודות ה"קטנים" שלנו.
"אני נכנסת לשירותים" אמרה. "את רוצה להכנס איתי, או לשמור על המשקפיים?" "אני..." גמגמתי לשנייה ועצרתי את הקצב הזריז שלה. היא הביטה בי, מחכה לתשובה- "אני אשמור על המשקפיים" שיט.
התחרטתי שנייה אחריי. ניסיתי לנקות לה את המקפיים בעקשנות, אבל זה לא הלך ממש. כנראה שמדים זה לא אידיאלי כדי לנקות משקפיים.
היא יצאה מהשירותים, יפיפיה כרגיל. "רוצה גם?" שאלה. "כן, האמת ש... כן" אמרתי, למרות שלא באמת הייתי צריכה. נכנסתי, עצרתי רגע. "כנסי איתי, אני מפחדת לבד, זה שירותים זרים." "מה, IT יבוא לטרוף אותך?" צחקה עליי. "נו כנסי!"
היא נכנסה ועמדנו שם שנייה. היה דיי צפוף. הסתכלתי עליה, ולא היו לי מילים חוץ מכמה בדיחות לשבור את המבוכה. הרגע עבר ויצאנו משם.
"אני חייבת ללכת להתארגן, תוכלי לחכות פה לבד?" שאלה בעינייה הגדולות, הדואגות תמידית, "בטח, אני אשן קצת."
היא קרנה אליי את החיוך השובה שלה, נשקה לי על השפה, והלכה.