נשבעת.

ככה זה מרגיש. כל פעם שהקול הזה מגיע מרחוק...

אני מרגישה שמשהו בתרדמת עמוקה מתעורר.

משהו בפנים, ממש בפנים,

קבור, אי שם למטה..

"...gonna take you down"

מצחיק שזה בדיוק השורה שמתנגנת כשאני כותבת את זה.

התחלתי לתהות, למה אני מתעקשת על זה כל כך.

כל פעם אמרתי לעצמי, אני רוצה לעשות טוב.

לא מוכנה לוותר.

לא מוכנה להיות זו שמוותרת.

כי אם אני אוותר-

ואז עצרתי את עצמי ואמרתי- מה?

אם אני אוותר אז מה?

אז אני אהיה עוד אחת מאלה שוויתרו.

אז לא יהיה למי להתקשר.

אז יקרה משהו איום ונורא...-

רגע, מי אמר שזה עדיין רלונטי?

פתאום התחלתי לקלוט, שלא כזה איום ונורא.

שלא חייבים אותי פה.

שאולי- רק אולי, אני עושה יותר נזק מטוב.

אולי- רק אולי, אני כבר עושה את זה רק בשביל עצמי, כדי להרגיש שאני עושה טוב,

כשאני בעצם עושה להיפך.

אולי- רק אולי, לא צריכים אותי יותר.

אולי...