"מה היא עושה לעזאזל?

מה היא חושבת לעצמה? איך היא חיה? איך היא מעזה?

למה נראה לה שהיא יכולה להרשות לעצמה לכאוב כל כך? לבכות כל כך?

יש לי מליון דברים על הראש, הבעיות והצרות שלי, אין לי כוח לבדוק מה קורה שם אצלה...

יש פה יותר מדיי אנשים להתמודד אתם, היא תסתדר לבד, היא תמיד מסתדרת...

עזבי, תדחי את זה למחר, היא עוד תהיה פה...

אין לי כוח לחבק אותה יותר... אני אעצמי פניי ישן.

אין לי סבלנות אליה.. אני אעשה פרצוף, נקווה שהיא תבין את זה..

אני עייף מדיי.. לא בא לי להקשיב. אני אנסה להוציא ממנה שמצב השתפר ואצא ידי חובה ככה שאני לא אצטרך לשמוע מה קורה...

היא דכאונית מדיי בשבילי.. אני פוחדת לשקוע בזה איתה.

אני אתרץ לעצמי שגם ככה אנחנו לא מדברות ביומיום אז היא לא תספר לי מה קורה ואני פשוט לא ישאל אותה כדי לחסוף לה את זה.

בכיינית.

ילדה קטנה.

אהיא לא תקשיב אם אני אפנה אליה.

בואו נמנע!

משתגעת ורק רוצה לא לחזור לפה לעולם.

רק לעבור מחניך לחניך, ולא לחזור לכאן, כדי לא להבין איך אני מוצאת את עצמי לבד כל פעם מחדש, אם זה עם 5 אנשים, אם זה 10 ואם זה 40.

אנשים מעדיפים לא לראות? אני מעדיפה לא לראות?

הכל כבר מטושטש ואפור מדמעות והכאב ראש של מחשבות חוסר שינה ונוזלים מתחיל להרוג אותי.

בא לי שיהיה מישהו, מישהי. לבטוח, להשען, להתפוצץ.

לאהוב, שיאהב, שירגיש, שישים לב, שירצה לשים לב, לראות.

אנשים מעדיפים לא לראות. אנשים רואים מה שנוח.

וזה לא נוח.

אני לא נוחה.

אולי עדיף שאני אעלם מפה, לא אהיה בכבר. יהיה יותר נוח, יותר מקום, פחות אנשים להתמודד אתם, פחות בעיות, פחות בכי, פחות קושי, פחות שאלות.

מה יותר? אין יותר. יש רק הקלה, אבן נמוגה. סה"כ היא - אני - לא תורמת פה כלום. עדיף שתגור בחוץ, איפשהו. 

כואב, כואב, ואין נחמה, אין איזשהו אור במנהרה שרחוקה עידני עידנים. את יושבת פה לבד. לבד. רק את. וזהו.

הכל מבולגן ואת רוצה להפוף את הכאב בצורה הכי נוחה לך, הכי מוכרת וישנה. 

יש כבר מישהו שישנה לו? לא נראה לי. לך כבר לא משנה, אז מה זה משנה בכלל?

זה לא."

18.11.09

 הקטע הזה נכתב לפני 3 וחצי שנים.

כתבתי את המילים הכי קשות בשבילי לעכל, כל כך פחדתי שיראו איזה פסיכית אני נשמעת שקיפלתי את זה ממש קטן והכנסתי את זה בכיס סודי במחברת שלי.

מצאתי את זה עכשיו.

כל כך כואב, כל כך מדהים, ונורא, ועצוב, כמה כל מילה כואבת ונכונה לי לעכשיו.

חשבתי למתן את זה תוך כדי כי בדרך כלל אני לא כל כך קיצונית בבלוג, והחלטתי שלא.

כשכתבתי את זה לא חשבתי על מי יקרא, פשוט הוצאתי את כל המחשבות (הפרנואידיות מעט יש לומר) על מה חושבים עלי כל רגע. 

זה באמת מה שעובר לי בראש.

כשאני מספרת ומדברת, אני אפעם לא מראה כמה אני מכניסה את עצמי לסרטים. 

מה אני עושה לא בסדר?

איך אני מכניסה את עצמי לסיטואציה הזו כל פעם מחדש?

או שבעצם הכל בראש?

אני מתחרפנת.