מרגיש לי שהגעתי עם הרבה על הלב, ואין מילים לכתוב.

היא- החזירה לי מכתב. יש לי כל כך הרבה מילים רעות להגיד עליה שאף מילה לא מספיקה.
עכשיו היא מעיזה להגיד, ש"זה לא באשמתך, לא עשית לי שום דבר רע שבעקבותיו החלטתי להתרחק... נכנסתי לתקופה מאוד לא טובה ורציתי מרחק.

חלק ממה שעבר עליי יצא עלייך בצורה שבהחלט לא הגיעה לך"

איך את מעזה?!?!?

לא מגיעה לי ההתייחסות הכל כך מעליבה שאחרי כמעט חצי שנה את כותבת לי מכתב עלוב שלא מסביר כלום ובעצם אומר שלא הייתה סיבה לכל מה שעשית לי.

שכל הזמן הזה שעיניתי את עצמי על מה לעזאזל עשיתי שמגיע לי היחס הזה, היה בעצם סתם.

את מצחיקה אותי כשאת כותבת את המכתב כאילו את חושבת שאני עוד במקום של להבין ולנסות.

"פשוט שנשמור על קשר בסיסי לבינתיים" "אני מקווה שתוכלי להבין את הקצב שלי.."

לא.

איבדת אותי.

לא מגיע לך.

לא מצמוץ, לא רחמים, לא סימפתיה.

אם היית באה אליי לפני 4-5 חודשים, כששאלתי אותך מה קורה, ואומרת לי שעוברת עלייך תקופה לא טובה, 

הייתי הכי מבינה, הכי סימפתית, נותנת לך את כל הספייס שאת רוצה.

אבל לא היה לך את האומץ, פחדנית עלובה, אגואיסטית מסריחה. 

נתת לי לאכול את עצמי, התנהגת אליי כמו המיץ של הזבל, פגעת בי מעל ומעבר למה שיכולת לדמיין,

גרממת לי לפחד כל כך מנטישה של עוד אנשים סביבי שהתחלתי לדמיין אותה בראש.

את כלום בעיניי, אפס מאופס, לא שווה את היריקה שלי לכיוונך והנסיון הכי קטן לעשות משהו בשבילך.

אף פעם-

אף פעם, לא פגעו בי ככה.

ונראה לי שאני שמחה שלא באת. אולי עברה עליי אחת התקופות המחורבנות,

אבל הכרתי את הפרצוף האמיתי והכל כך מכוער שמאחורי המסכה שלך.

את אדם אינטרסנט, שכל פעולה שהוא עושה היא במחשבה על האינטרסים שלו בלבד, ועל עצמו בלבד.

את עושה כל כך הרבה מניפולציות של נחמדות ומתיקות לסביבה שקל לסלוח לך ולא לראות את הדברים האלה.

אבל אני רואה עכשיו,

ולא תוכלי להסתיר את הפרצוף הזה ממני.

לא משנה אם נמשיך או לא נמשיך ביחד,

ויש לי שיקולים לא להמשיך רק כדי לא לחיות לצדך עוד רגע אחד מיותר,

אני תמיד ידע,

ותמיד יזכיר לעצמי,

בכל רגעי החולשה שהמתיקות שלך מבלבלת,

שבחיים לא תעשי משהו בשביל מישהו, שאין בו משהו בשבילך.