בלי אף אחד בבית,

איכשהו כל האפשרויות שלי לעשות דברים התרכזו ביום אחד שבו צריך להכריע בין מה לעשות ולאן ללכת., וכל השבוע נשאר ריק

בגדול, 

זה אחלה(:

לאכול מלא זבל- ארוחות לא מסודרות, לא של הפנימייה

לסדר את החדר (!) ולמצוא אוצרות מלפני 5 (!) שנים

שיש את כל הזמן שבעולם

יש זמן לראות תוכניות מפגרות בטלוויזיה- ביומיום אם יש זמן טלוויזיה חייבים להקדיש אותו למשהו טוב

יש אפשרות לטיפוח- כמה זמן לא עשיתי רגליים בלי להיחתך! 

יש אפשרות להתקע בבילו שעה בלי למצוא שום דבר שעולה עלייך (כן, הצבא עושה את זה)

יש זמן לבהות בפייסבוק כמו מפגרת

יש זמן להתפנק על אמא עד רמה שזה מציק לה והיא לא מחכה לעוד

ואז מה אם בזבזתי הרבה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי ואני אצטרך לחסוך בכל החודשים הבאים

ואז מה אם אני משמינה את כל מה שהתאמצתי כל כך להוריד

ואז מה אם אין לי מושג מה אני עושה מחר?

לא יהיה לי עוד אחד כזה עוד הרבה זמן(:

זה שווה את זה

יום אחד אני קוראת ספר, ומרגישה כאילו כל החיים שלי השתנו-

בהיי מטורף, כמו נסיכה, כאילו כל העולם נופל לרגליי והכל הולך לי טוב פתאום, הכל נראה מדהים.

ואז אני מגיעה לדירה, מתיישבת,

ומרגישה שכל העולם דורך עליי, מועך אותי לפינה כואבת וקטנה,

שבה אני מבינה כמה לא משנה שאני משנה גישה-

העולם יסתכל עליי אותו הדבר-

יכאיב לי וידרך עליי בצורה הכי קשה שיש.

ומהמקום הכי גבוהה בעולם- ירדתי בבום אחד למטה.

מכה קשה מדיי.

וכמה שמנסים להתאושש- זה קשה מדיי.

מה עכשיו?

מקווה שהרגילה הזו תעזור.