אף פעם לא חשבתי שאני כל כך קשורה לקקות הקטנים האלה, שיהיה לי כל כך קשה להתנתק מהם, מהחיים בכפר. כולה שבוע ואני מתחרפנת.

משהו בו מעסיק לי את הראש קצת יותר מדיי ואני מתגעגעת טיפה יותר משההגיון אומר לי שצריך.

מלא התרגשות ומלא חששות לקראת הפרק הבא בצבא,
והבנה קטנה שאם לא היה את החיבור ביני לבינו בתקופה האחרונה,
יש מצב שהייתי שוקעת בפחדים ובריחות. ויש מצב שלא.

לאחרונה קראתי מלא קטעים שלא אנשים, סיפורים קצרים. הזכירו לי את התקופה שהייתי כותבת מלא כאלה, הזכירו לי שהפסקתי קצת לכתוב כאלה.

המקום השלם עם עצמי, חסר פחדים וטוב לי לבד- הלך לאיבוד קצת בתקופה האחרונה.

ירדתי מהמשמר? זו סתם התקופה הקשה? או ששיקרתי לעצמי וזה לא היה שלם בכלל?

מנסה לסדר כבר שעות והולכת לאיבוד בבלגאן של עצמי. 

הם תמיד מאכזבים.

הלוואי שיהיה אפשר לדלג על מחר.

אפשר?