שיש לי אותו.

הוא בא, ופשוט בכיתי, לא הפסקתי לבכות, 

בכיתי עד שיצאו לי העיניים ונגמרו לי הדמעות והקול (והטישו),

הוצאתי- והיה לי מי שיחבק אותי, ינחם, ויגיד שהכל יעבור בסוף.

ונרדמתי חבוקה בזרועותיך, עייפה אבל נאהבת.

וזה כל מה שאני צריכה.

היום הבנתי-

שאני פשוט מקנאה.

יש לכן את כל הזכות בעולם לא לאהוב אותי,

להיות החברות הכי טובות אחת של השנייה.

ואני פשוט בצד, מוציאה את העיניים ומקנאה.

שיש לכן אחת את השנייה.

אף פעם לא הייתי במצב הזה, שאין לי בסביבה אפילו אדם אחד איתי.

שאני יכולה לדבר, שיהיה לו איכפת.

וזה כל כך קשה.

אבל קנאה לא תפתור את זה כנראה.

לפחות טוב להן, ואני לפחות מקווה שזה לא בכוונה נגדי.

וזהו.

אני אצטרך ללמוד להתמודד עם זה.

כמו שההיא עושה.

וזהו.