שאני מתחילה לתהות אם זה לא בכוונה,

או שאני סתם פרנויאידית ואני מחפשת את זה בכל מילה ותנועה.

אם אתם לא כמו החניכה הזו מכיתה ז' שכל הזמן מביאה את החניכה השניה להתפרצויות עצבים כל פעם, בכוונה. חשבתי שילדים זה עם רשע.

אני מרגישה כל כך קטנה.... רודפת אחריכן, מקווה שמישהי תסתובב ותשים לב שאני מאחורה, שתחכה לי שניה.

אף אחת לא מסתובבת.

אף פעם.

פראנויה?

במודע?

כנראה שלא.

אני יודעת שלא.

זה מה שעושה את זה כל כך כואב.

שאתן אפילו לא שמות לב- שאתן לא שמות לב.

אני כל היום עובדת. גם כשאני לא צריכה. 

לא מפסיקה להעסיק את עצמי,

כדי לא לחשוב,

כדי לא לשים לב,

כדי לא לראות,

כדי שלא יכאב.

אני כל כך מוצפת שאני לא מצליחה לכתוב מסודר. 

אחרי כל העבודה, כשאני נשכבת לישון, אני לא יכולה לעצור את הבכי.

המחנק שיושב לי בגרון כל היום ואני עושה הכל כדי להעלים אותו.

אני לא נרדמת.

ושם אני מגיע למקומות, שבאמת חפרתי הכי עמוק שאני יכולה.

ושם כואב לי, ובא לי לדפוק את הראש בקיר, לדחוף את הראש בכרית,

אין לי איך להתמודד עם זה.

אסור לחשוב.

אסור לדעת.

זה כואב.

אני לא יודעת איך אני אשרוד את הסופש הזה לבד איתה.

שתיקה כואבת.