להפתח, לספר מה אני מרגישה, אפילו שלא שיתפתי יותר מדיי.

זה הרבה יותר כואב עכשיו,

זה מנקר בי כל פעם שאני מסתכלת עליכם,

כל פעם כשאתן לא מסתכלות לי בעיניים.

זה סתם כואב עכשיו,

כשאתן באמת יודעות כמה זה מכאיב לי,

כי עכשיו לא נשאר שום תירוץ שאני יכולה להכניס-

"הן לא שמות לב" או "אני סתם ממציאה" או "זה לא בכוונה".

זה כל כך כואב ואין לי איך להתמודד עם זה,

פוחדת להגיד משהו למישהו וכל מה שיושב לי בפנים יתפרץ

והוא פשוט לא יידע איך להתמודד עם זה.

כמוכן.

פוחדת לשמור בפנים ושמשהו אחר שאני מכירה בי יתפרץ..

כי הכאב הזה הוא הרבה יותר מדיי להתמודד אתו בשבילי.

ואני יודעת את זה.

ואין לי איפה  ולאן לבכות.

וזה יוצא על כל מיני דברים מפגרים כמו ריב עם האשה של החדר אוכל.

או הצוות שלי, או האחראים.

רק לא להיראות ככה מולכם שוב,

רק לא להשפיל את עצמי שוב,

רק לא לבכות ולראות אתכן מפנות את הגב,

זה הרבה יותר כואב.