אני לא מתיימרת להיות יפת נפש ואני לא חושבת שזה נכון להתכחש

זאת אומרת, זו לא התכחשות, אני הרי בן אדם שנורא מודע לעצמו, אבל לצערי אני לא מרפה.

הלוואי ויכולתי להגיד שכן. הלוואי והייתי יפת נפש לרגע, גם בעיני עצמי, והייתי אומרת לעצמי

"איזה שטויות את חושבת, זה נגמר בעינייך לפני כל כך הרבה זמן".

אז מה אני אעשה? אני בן אדם שנורא מודע לעצמו אז הנה, פה אני מודיעה לעצמי

שלא הרפיתי.

ויהיו שיאמרו שהוא אידיוט מזדיין וגם יהיו שיאמרו שהוא לא שווה אותי

והאמת היא שיש מצב גדול שהם יהיו גם צודקים

אבל בתקופה כזו שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בתוך הרבה רצונות וכוונות של הרבה בנים,

ולא מצליחה להבין מה אני רוצה, ולא יודעת מה אני מרגישה למי,

אני מנסה להגיע לאיזושהי הבנה ביני לבין עצמי

כי אני מפחדת שאני מתפשרת פה.

היו שאמרו שהלב שלי חסום, שאני קרה ושרגשות עוברים לידי, לא בתוכי.

ואני רוצה לספר לכם שכשכמות כזו של אנשים שלא קשורים בכלל אחד לשני אומרים לך דבר כזה

את צריכה להעמיד את הקביעה הזו בסימן שאלה נורא גדול.

הרי קרה אני לא, אני בחורה מאוד רגישה ומקבלת אז למה שמשהו כזה יאמר עליי?

כל פעם ששמעתי את הקביעה הזו ממישהו הרגשתי מין צביטה חזקה כזו בלב

ואז איפשהו נפל האסימון. אני לא קרה בשום צורה, אבל זה נכון שאני לא יכולה לפתוח את הלב שלי.

בגלל, עם כמה שזה קלישאתי שזה נשמע, שהוא תפוס.

אני גם אספר לכם למה זה ככה; כי כשיש לך מספר בנים בחיים שרוצים ממך משהו

ולך אין כל כך מושג מה את רוצה מהם ולא מבינה למה את לא מצליחה להחליט ולהבין,

ולא מבינה למה את לא מצליחה לפתוח את הלב לאף אחד מהם,

אז את פוגשת את הבחור ההוא, זה שאת לא מדברת איתו בכלל, כי עם כל הצער שבדבר, הוא פגע בך בלי ידיעתו

אז את אומרת לעצמך להתרחק ממנו, שבכלל לא יידע שפגע בך, רק כדי לשכוח ממנו כבר.

אז במקרה את פוגשת אותו ונעצרת לדבר איתו אבל אז את נקלעת לעיניים שלו ולא מצליחה להוציא שום מילה מהפה.

אז את יודעת שזו לא את וזו לא אשמתך שאת לא יכולה להחליט כלום לגבי אף אחד

אז את מבינה שהלב שלך לא יהיה שלם עם אף אחד אחר

כי הוא תפוס, עם כל הקיטשיות שבדבר.

כן, יהיו שיאמרו שאני סתומה.

מכתבי הייאוש מתחילים תמיד ב"מאמי", אחר כך, לרוב, שורה או שתיים משלמה ארצי. ואז שופכים.

היי מאמי שלי, מה שלומך? איך אתה שורד שם? אני מקווה שאתה לא נלחם יותר מדי בציפורניים. אני בנתיים פה. מחכה לטלפון שלך מרכיבה בנתיים את הפאזל של חיי, אם אתה שם, תצלצל, שרק אדע שיש אותך. כי הרי אני לא כל כך בטוחה שיש אותך. די הרגלתי את עצמי לדפוס מסויים שבו אתה מתקשר אליי ועל סף המתחנן לראות אותי. צמא למישהי, לסקס, לאהבה, אף פעם לא הייתי באמת בטוחה. למרות שנראה לי שהדפוס הזה שייך לתקופה שכבר נגמרה.

אני קוראת עכשיו ספר על בופור, על מלחמת לבנון, והאמת היא שכל דף שאני עוברת אני נזכרת בך. בפחד שהיה לי עלייך בזמן מבצע עמוד ענן. כמה שפחדתי עלייך, ועכשיו כשאני קוראת את הספר הזה אני יכולה לנסות להבין מה הרגשת. לא שאני אצליח, כי בופור זה בופור וחיילים לוחמים הם חיילים לוחמים ומי אני? אני ילדה. אני כולה ילדונת שהתאהבה בך בכיתה י' ומאז אף פעם לא באמת יצאת מתחום המחשבות שלה. עכשיו זו בעיקר דאגה. עכשיו אני טיפה יותר בוגרת וטיפה יותר מודעת למה שאתה אי פעם הרגשת בקשר אליי והספר הזה גורם לי לדאוג לך.

אתה חוצה גבולות. פיזית. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שעבר המון זמן מאז שדיברנו באמת, והאמת היא שבתור מישהו שאהבתי, יצאת לי לגמרי מהראש. אבל הדאגה לך לא.

אתה לפעמים קופץ לי ככה סתם לראש ואז אני שואלת את עצמי "היי, מה שלומו, מעניין על מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, למי הוא מתגעגע, אם יש לו מישהי, אם הוא גבה, אם הוא השמין, אם העיניים שלו הפכו לצלולות יותר, אם הוא חושב לעשות עוד קעקוע, ואם כן איזה, ולמה, ואם הוא הכיר אנשים שנכנסו לו כל כך חזק ללב שזה מדהים אותו מה הוא מסוגל לעשות בשבילם"...

אתה יודע, אני חושבת שהסיבה העיקרית שאתה קופץ לי ככה למחשבות ומכניס לי לשם מחשבות כאלה ודאגות כאלה, היא שאתה הדהמת אותי. שבתקופה שהכרתי אותך עניינת אותי כל כך והיית מישהו כל כך מיוחד ובוגר לגילי שכל מילה שיצאה לך מהפה הייתה צריכה להיחקק באבן מרוב החשיבות.

עכשיו כשאני יותר בוגרת ויותר מבינה והרבה פחות מהופנטת ממך ויודעת שלאישיות הדגולה שלך יש גם חסרונות, אני רק דואגת. זה מה שנשאר לי ממך, לדאוג לך, כי אני לא אדע מה שלומך באמת, לא בתור ברכת שלום שאומרים מתוך נימוס, אלא באמת מה שלומך ואני לא אדע איך אתה מרגיש ומה עובר עלייך שם ואם אתה נלחם בציפורניים לצאת משם או להישאר ואם אתה בכלל נלחם בציפורניים או יושב רגל על רגל ומחכה שהשעות יעבירו את עצמן באיטיות.

אתה מבין, אני לא יודעת כלום בערך. רק שאתה חי. שזה טוב, ברמת העיקרון, אבל פיתחתי מין צמא כזה לדעת מה שלומך, בכל מלוא המובן של שתי המילים האלו. ממה שלומך בהרגשה הכללית שלך של אותו יום עד למה שלומך בעמקי נשמתך ומה היו הרגעים המאושרים שלך ומה הסודות האפלים שלך והאם אתה מאושר או סתם חי את הרגעים. כל כך הרבה אני רוצה לדעת עלייך. ובעיקר דואגת.

אוהבת.

עד כמה שאפשר

ואני טובעת.

מעיק לי ולא מובן לי ומוזר לי ויותר מדי לי וזה באמת לא מתאים עכשיו.