צילמתי שלושה בנים יחד איתו וכשהם לקחו מידיי את המצלמה ופנו ללכת, נשענתי על הרמקול הגדול שעמד על הרצפה ביני לבין אסף אבידן.

הנחתי את מרפקי על גבי הרמקול, השענתי את הראש על היד ופשוט שקעתי לרגע בבחור האלוהי שבדיוק דיבר עם מישהו מהלהקה. הם החליפו כמה מילים ואז הוא פנה בחזרה למעריציו שחיכו לחתימה ותמונה ממנו, אני כלולה בינהם. אבל באותו רגע פשוט נחתי שם על הרמקול הזה, עוקבת בעיניי אחרי כל תזוזה שלו ורציתי שהרגע הזה לא יגמר בחיים.

"היי" אסף אבידן פנה אליי אחרי כמה שניות שהוא קלט שאני בוהה בו.

הסמקתי ביני לבין עצמי על הריחוף שלי וחייכתי אליו כשבתוכי אני עושה סלטות באוויר מרוב אושר

"היי" עניתי ושוב שררו כמה שניות של שקט

"מה קורה?" יופי מפגרת, זה בטח הדבר הכי חכם לשאול את הזמר שאת מאוהבת בו. מה קורה.

הוא צחק "אני מצויין מה איתך?"

"אני בסדר בסך הכל" עניתי בנונשלנטיות

"נהדר" אמר לי תוך כדי גיחוך

"יופי" הוספתי בחצי חיוך

הוא צחק שוב והבנתי שהפכתי את הסיטואציה לדי מביכה וטיפשית. כנראה נשארתי עוד על ענן האני-מאוהבת-באסף-אבידן-ויכולה-להמשיך-לבהות-בו-לנצח שלי.

אילצתי את עצמי לנחות ומילמלתי "אה אוקי הגיע תורי לתמונה... מצטערת" והתקדמתי לעמוד ליד אסף.

תוך כדי שהתקדמתי אליו מישהו מאחורי מעגל המעריצים קרא לו. אני מניחה שזה היה מישהו מהמשפחה שלו כי אסף ניהל איתו שיחת 'כן קבענו לעשות ככה וככה ודבר איתי אחר כך'

לאחר שסיימו לדבר הוא הפנה את מבטו אליי בציפייה לשמוע מה יש לי להגיד לו

"טוב היה ממש יפה" יפה?! אוי את מטומטמת. איפה החמצן שאמור להגיע למוח שלך כשצריך אותו?

"יפה?" אסף גיחך וחייכתי חיוך מתנצל "זה הפידבק אולי הכי פחות טוב שאתה יכול לשמוע על הופעה שלך"

"לא לא," ניסיתי לתקן את עצמי מהר "זאת אומרת.. אתה בטח יודע שאתה מדהים"

"אמ.. אני לא מאמין בזה" ניסה לבטל אותי

"אני מתכוונת, הרי בטח אומרים לך כל הזמן כמה מדהים ומוכשר אתה אז אני מניחה שאתה יודע"

"כן, אבל אני לא חושב ככה" אמר לי בנימת התנצלות. הוא כזה צנוע.

"אתה צריך" חייכתי ומבטי נשאר על שלו למשך שניה או שתיים

מישהי הגיחה מאחורינו ואמרה לו שימהר כי הם כבר צריכים לזוז ומיד שידלתי את חברה שלי לצלם אותנו. הצטלמנו וכבר חבורה אחרת מיהרה להחליף את מקומי.

"תודה רבה אסף" אמרתי לו תוך כדי פינוי מקומי

"בכיף תודה לך" הוא חייך אלי

נדחקנו, חברתי ואני, מתוך המעריצים הדוחפים והלכתי לי משם באופוריה שמיימית.

אתה יודע מה באמת הייתה הבעיה בו?

חוץ מזה שהוא היה ילדותי וקצת שיטחי וביישן וקצת חסר ביטחון ועוד כל מני מגרעות קטנות (וגם לא קטנות) שהרחיקו אותי ממנו.

אף אחד מאלה לא היה הבעיה האמיתית.

אני אגיד לך מה הייתה הבעיה האמיתית;

הוא לא הכיר אותי.

אחרי חמישה חודשים מהרגע שהוא פגש אותי עד הרגע שנפרדנו, הוא פשוט לא הכיר אותי.

ואולי זה כי לא ניפתחתי אליו, ואולי זה כי חמישה חודשים זה לא מספיק זמן כדי להכיר בנאדם

אבל בשורה התחתונה, הוא לא הכיר אותי.

ויותר גרוע, הוא לא הכיר אותי כמוך.

איך אתה הכרת אותי.. זאת אומרת, איך אתה עדיין מכיר אותי.

איך רק מיצמוץ שלי היה אומר לך משהו,

איך שתיקה שלי הייתה ממלאת לך את המחשבות בתשובות ממני,

איך כיווץ גבות שלי היה מראה לך את הרגש שעובר בי,

איך תנוחה שעמדתי בה הייתה אומרת לך אם אני כועסת או שמחה או עצובה.

איך הכרת אותי.

אתה יודע, עכשיו כשאני חושבת על זה,

אני חושבת שאני כל כך מתגעגעת אלייך וכל כך מרשה לעצמי לשכוח את כל הדברים הרעים שהיו בינינו

כי אתה הבחור היחיד שבאמת באמת באמת הכיר אותי.

ואתה יודע מה עוד?

אני חושבת שאני כל כך מקנאה בה וכל כך עדיין בעניין שלך, אחרי כל הזמן הזה,

בגלל שאני הכרתי ועדיין מכירה אותך כמעט כמו שאתה אותי.

"אני מכיר אותך יותר מדי טוב" - "אל תהיה כל כך בטוח" - "אני דווקא כן בטוח. אני יכול להגיד לך שאת מכירה אותי ממש טוב. יותר טוב מרוב האנשים בחיים שלי."

אני מוצפת זיכרונות שלנו.

קשה לי להיות כללית בנוגע לזה, אני נזכרת במשהו אחד וכל כך הרבה זיכרונות נוספים עולים לי.

אני נזכרת בפעם ההיא בים ויחד איתה עולים לי כל כך הרבה דברים אחרים.

רציתי לכתוב עלייך משהו. משהו שיתאר אותך, גם את הגעגוע שלי אלייך וגם את השנאה

ומרוב שהוצפתי, לא יכולתי לשים את האצבע על כלום. רק שקעתי בך.

דבר שכבר שכחתי ממנו מרוב היובש ביננו.

כמה שאני מתגעגעת אלינו.

כמה שאני שונאת אותך.

אם הייתי יכולה, הייתי מזכירה לך הכל

בתקווה שזה לא פרח מזיכרונך.

אני לא מתיימרת להאמין שדברים ביננו יסתדרו.

הם מבולגנים כבר כל כך הרבה זמן שהכי נוח זה פשוט להשאיר אותם ככה.

כל הזיכרונות שעלו לי היו טובים, לא נזכרתי ברעים,

ובגלל זה עכשיו אני מתגעגעת אלייך.

תכף אני אזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני ניצלתי ממך,

כי אתה ניצלת אותי.

לא בדרך מגעילה ולא בדרך פוגעת, אבל אני רואה איך אתה איתה עכשיו

ואיך היית איתי פעם

ואני לא יכולה לחשוב אחרת.

אולי התבגרת, ואולי התיזמון היה גרוע.

אבל לי נשאר טעם, מר-מתוק כזה.

טעם שקשה לי להוציא מהפה,

לא משנה אם יבוא אחד אחר וינסה להשאיר לי טעם אחר בפה

רק הטעם שלך נשאר.

הזמן יעשה את שלו, פעם מישהו אמר לי.

זה נכון, הבעיה היא שהזמן לפעמים בוחר לו שפני נסיונות

לבדוק איזה טיימינג נכון ואיזה לא, איזה תיזמון הוא גרוע ואיזה מדוייק.

לצערי, הייתי שפן נסיונות חסר מזל.