איך אתה חסר לי

עזוב את האהבה והזוגיות והכל

אנחנו... אני מתגעגעת אלינו

איזה חברים טובים אנחנו ואיך פשוט חתכת את זה..

ככל שעובר הזמן אני מבינה שזה היה נכון להיפרד,

גם אם עשית את זה מנסיבות שלא קיבלתי (ועדיין תכלס לא כל כך מקבלת)

אנחנו במקומות ממש שונים בחיים עכשיו, וזה הצעד הכי פחות כואב שאפשר לעשות

אבל אוף זה כואב.

כל מה שאני עושה אני מתה לשתף אותך

לתייג אותך בפייסבוק בדברים מפגרים שלנו

לשבת איתך על פייסל במרפסת כרגיל

לראות סרט ביחד ולהתאהב/להתאכזב ממנו ממש

לצחצח שיניים ביחד! זה היה לי הזוי בהתחלה שהלכתי לצחצח שיניים לבד ולא לקרוא לך לבוא לצחצח גם.

אני כבר הרבה יותר בסדר. אני הרבה פחות שבורה.

אבל כוסעמק איך אתה חסר לי.

"אנחנו צריכים לדבר"

מה? מאיפה זה בא? הלב שלי התכווץ רק מעצם המחשבה

"על מה אתה מדבר? מה קרה?"

זה בא לי משום מקום, לא חשבתי אפילו לשניה שבאמת ניפרד.

"איבדנו את זה" הוא אמר לי

איך? איך איבדנו משהו? אנחנו מדהימים ביחד!

איך לא ראיתי שאתה מרוחק? שבוע וחצי שמרת את הריחוק הזה בבטן?

ואז הפלת עליי את הפצצה הנוראית הזאת משום מקום

ואני, איך יכולתי להיות כזו עיוורת? אני דווקא מתגאה בעצמי בדרך כלל שאני מאוד מודעת לדברים מסביבי

והפרידה הזאת פשוט שברה אותי.

לא האמנתי, אני עדיין לא מאמינה. איך זרקת אותנו לפח?

אנחנו מושלמים ביחד, באמת.

אתה החבר הכי טוב שלי, אתה איש הסוד שלי, אתה הבנאדם שאני רוצה לבלות איתו כל שניה שאפשר כי אני מרגישה איתך הכי בנוח בעולם.

אתה מכיר אותי כמו את עצמך וההיפך.

שברת אותי.

עצם ההבנה שנפרדנו מעקמת לי את השפתיים כלפי מטה ושוב מכווצת את הלב.

השבוע האחרון היה לי קשה,

קשה בלשון המעטה.

בכיתי המון, הגוש בגרון לא שחרר.

ניסיתי למלא את הזמן שלי בדברים כדי לא להישאר לבד ולחשוב

כי זה היה מוביל אלייך ואז היה עולה הגוש.

קשה לי להאמין שאתה לא מספיק אוהב אותי או שאיבדת איזושהי תחושת קרבה או תשוקה אליי.

לא יכולה להאמין בזה.

שתי האופציות שעולות בדעתי די גרועות,

זה או שנפרדת ממני כי עברתי ללמוד בעיר אחרת ואתה לא מספיק מאמין בקשר שלנו שנצליח להחזיק אותו, ואז זה הכי מאכזב בעולם.

או שבאמת דעכו לך הרגשות אליי, ואז זה פשוט שובר את הלב.