ממ טוב נכנסתי למוד רגשני של פריקה למרות שלא כדאי בכלל להיכנס לזה.

ממש לא כדאי לי לחפור במחשבות עליו. זה ממש ממש נגמר. ממש כדאי לי להמשיך הלאה.

לכתוב עליו לא יעזור, זה רק יציף את הרגשות.

אני מתגעגעת. אני לא מפסיקה להתגעגע.

כשהוא עולה לי במחשבות זה כאילו לא עבר זמן בכלל, כאילו נפרדנו לפני שבוע.

תדירות המחשבות עליו ירדה משמעותית, שזה הגיוני, אבל כל פעם שהן עולות, העוצמה היא אותה עוצמה כמו בשבועות הראשונים.

לא כמו בשבוע הראשון, השבוע הראשון היה סיוט. אני לא חושבת שאי פעם (אם אני משמיטה את התקופה הילדותית שלי שחשבתי שאני הדבר הכי מאוהב ושבור לב שקיים) כאב לי הלב ככה ממישהו.

בכל מקרה, הוא עדיין עולה לי במחשבות. פחות, אבל עולה.

מה שמציק זה הגעגוע. הוא לא פוחת.

אני זוכרת אותך טוב מדי, היית הבן אדם האהוב עליי תקופה ארוכה מדי.

נורא קשה לי להתנתק ממך. ידעתי את זה עוד כשנפרדת ממני, וגם אמרתי לך את זה.

אני לא יודעת מה עובר לך בראש ואם כבר המשכת הלאה, והאמת לא כדאי לחשוב על זה בכלל. פשוט.. אני מרגישה לפעמים צורך עז לשמוע ממך. לדעת מה שלומך, לספר לך מה שלומי, סתם להתעדכן.

לפעמים אני משתעשעת במחשבה על להתקשר אלייך, אפילו על לשבת איתך. היא נחמדה לי, ובאותה מידה גם מתסכלת, כי אני מאוד מתקרבת ללהתקשר באמת.

קשה, קשה בלעדייך.

ידעתי את זה, הייתי מוכנה לזה

אבל זה עדיין קשה.

מתגעגעת אלינו.